צייד הזיכרונות-פרק 5

השקיעה הייתה קצרה מידי, לפחות לדעתי. אני לא יודע אבל רציתי לשבת שם עם ניקול לנצח.
"צריך לחזור." אמרה וקמה כשהשמש נעלמה לחלוטין מהאופק, לרגע איבדתי את שיווי המשקל שלי אבל מיד קמתי אחריה.
"אני לא ממש יודע איך לחזור, אני אפילו לא יודע למה אני באתי לכאן." אמרתי ושיפשפתי את ראשי במבוכה, ניקול חייכה.
"זה בסדר, אני יודעת איך לחזור." אמרה והובילה אותי שוב לעבר העיר וחזרה למכון, כשהגענו הסלון היה ריק. הספות האדומות ללא כל אדם שישב בהן, ניקול כיווצה את גבותיה באי שביעות רצון והקשיבה שנייה לקולות הבית.
"מה קרה?" שאלתי והיא התרכזה והניחה את ידה על שפתיה כדי לסמן לי להישאר בשקט, עשיתי כשביקשה ואז היא חייכה.
"הם במטבח, בטח הם מכינים עדיין ארוחת ערב." אמרה, הקשבתי לשנייה ושמעתי קולות של צעדים מהדהדים במורד אחד המסדרונות. הצטרפו אליהם קולות של שיחה ובישול. ניקול התחילה ללכת לכיוון אחד מגרמי המדרגות, אני עקבתי אחריה בצעדים מהירים. שאפתי את האוויר עמוק לראיותיי וריח האוכל מילא אותן, ריח של עוף צלוי ומשהו מתקתק.
"אני מכיר את הריח הזה," אמרתי לניקול כשמשהו במוחי נדלק, היא הביטה עליי מעבר לכתפה "אני לא יודע מה זה אבל הוא מוכר לי מאד." אמרתי וריחרחתי שוב את האוויר.
~~~~~~~~
"אני מורשם," אמרתי לדין שעמד מול תנור עם השיער שלו אסוף בסרט בורדו לאחור ובידו מגבת מטבח. "אתה הצלחת לא להרוס את העוף." אמרתי ודין הביט אליי עם הבעה לא מרוצה על פניו.
"תאמין לי ג'וש לא רק שלא הרסתי אותו, אני שיפרתי אותו." אמר ופתח את התנור, אדים יצאו מתוכו ואז דין הוציא תבנית עם עוף שלם בתוכו.
"זה מריח מעולה!" קראה ניקול מאחוריינו, היא התקרבה והריחה את העוף מקרוב.
"אתה רואה, היא יודעת להעריך אנשים." אמר דין ואני כנראה עשיתי לו פרצוף כי הוא חייך ופנה לעבר כיריים.
"די די ג'וש, זאת הארוחה הראשונה שלנו במכון." אמרה ניקול והניחה את ידיה על הכתפיים שלי, הסתובבתי והיא לקחה צעד אחורה.
"כן, תלמד להעריך אוכל טוב." אמרה מישהי שהגיחה מאחורי ניקול, הנערה מאחד הפלאשבקים שלי. הנערה עם השיער הג'ינג'י המתולתל והעיניים הלא תואמות, נראה לי ניקול קראה לה רד.
"בסדר, אבל פעם הבאה אני אכין משהו!" קראתי לדין שנופף ביד עם המגבת בביטול.
~~~~~~~~
הפלאשבקים נהיים יותר תכופתיים אבל פחות מתישים, נראה שבכלל לא הפסקנו ללכת כשנזכרתי.
"ריחות מאד קשורים לזיכרון, כל החושים מאד עוזרים." אמרה ניקול בקול מעודד, היא פנתה לתוך מקום הנראה כמו המטבח מהזיכרון שלי.
"הי דין, תומאס." אמרה כשנכנסנו והיא הבחינה בהם עומדים ומבשלים. "איפה כל הבנות? ורוס?" שאלה ניקול ובנתיים סרקתי את החדר, הכל היה כמו בפלאשבק שלי. הדוגמא של הרצפה ממשיכה פנימה אבל הקירות החליפו את צבען לאפור בהיר כמו אבן, כל החלל היה מלא בדלפקי שיש שחורים ומכשירי מתכת אפרפרים.
"רוס ואלינור עדיין בהיכל הקרב, ג'סיקה ורד עורכות את השולחן בחדר האוכל. לכו לעזור להן, אנחנו מסתדרים כאן." פקד תומאס עוד לפני שדין הספיק להגיב, ניקול הינהנה פעם אחת והתקדמה לעבר דלת בצד המטבח. הדלת נפתחה וגילתה חדר קטן יותר אבל עדיין גדול באופן יחסי, שולחן עץ ארוך היה במרכזו ונראה שיש מקום ללפחות עשרים אנשים. בחלקו האחד של השולחן לא היה כלום חוץ מפמוטים ריקים ואגרטלים עם פרחים מלבלבים, ליד חלקו השני עמדו שתי נערות, רד ואחת ששיערה השחור והארוך היה אסוף בגומיה צמודה לראשה כך שהקצה הראה את התלתלים שלה. עיניה החומות והגדולות היו מרוכזות בסכו"ם שהניחה לצד הצלחות הגדולות על השולחן.
"רד, ג'סיקה." קראה ניקול והבנות הרימו את מבטן אלינו, עיניהן מתמלאות שמחה והתרגשות. אבל לאחר מכן בעצב ואיפוק, הן הניחו את הדברים שהיו בידיהן על השולחן ובצעדים מהירים התקדמו אלינו.
"ג'וש…" אמרה הנערה שניקול קראה לה רד, "טוב שחזרת אלינו." אמרה בחיוך מאופק ועיניה הלא תואמות מביטות לתוך שלי, חייכתי חזרה להושטתי את ידי אליה.
"אני ראיתי אותך, בפלאשבק שלי. לפי מה שהסבירו לי למדנו יחד, ניקול אמרה שקוראים לך רד." אמרתי ורד חייכה ולחצה את ידי במרץ.
"כן, טוב לראות אותך שוב. אני מקווה שהדברים יחזרו אלייך מהר." אמרה וחייכה בשביעות רצון, היא פינתה את הדרך לנערה השנייה. מקרוב היא נראתה גבוהה יותר, היא כמעט הגיעה לגובה שלי אך הצלחתי לעקוף אותה בכמה סנטימטרים בודדים.
"ג'סיקה," אמרה הנערה ולחצה את ידי "שנה מעלייך." אמרה בחיוך ואני הינהנתי וניסיתי לגרום למוחי לזכור את הכל והפעם לא לשכוח.
"ג'וש, נעים לפגוש אותך שוב." אמרתי בחיוך שהיא החזירה.
"אנחנו בדיוק עומדות לסיים לערוך את השולחן אז תגידו לבנים שם שיתחילו למהר, רוס יעלה ויהיה לו חשק לטרוף משהו אז כדאי שהכל יהיה מוכן לפני שהוא ואלינור עולים." אמרה רד וסידרה את המעיל החום הארוך שלבשה על כתפיה, הינהנתי וחזרתי לתוך המטבח. אני מקווה שאני אוכל לזכור איפה כל דבר נמצא בבוקר, אני לא רוצה להסתמך על ניקול שתדריך אותי ברחבי הבית עוד הרבה.
"רד אומרת שתזדרזו, רוס יעלה עוד מעט והוא ירצה לאכול." חזרתי על מה שרד אמרה באוזניי תומאס ודין.
"ממש עוד כמה רגעים, אני רק מסיים כאן את ה…" דין התרכז במשהו שעשה ליד בכיריים "הנה, הכל מוכן." אמר וניגב את ידיו על מגבת מטבח שהייתה תלויה מעל כתפו הימנית, תומאס הינהן וייצא מהמטבח.
"הוא הולך לקרוא להם?" שאלתי, דין הינהן והחל לקחת דברים לעבר החדר הסמוך. הוא דחף את הדלת עם כתפו והיא חזרה לאט למקומה עד שפתח אותה מהצד השני בדחיפה.
'ציר כפול,' חשבתי לעצמי 'שימושי.'
"אתה הולך לעמוד שם כמו דג או לעזור להעביר דברים?" שאלה ג'סיקה כשראתה אותי עומד במטבח ומביט בדלת.
"כן, לא… אה… הנה." אמרתי בבילבול ולקחתי ביד אחת קנקן מים שהיה על אחד דלפקי השיש השחורים ובשנייה סלסלה מלאה בלחם. ג'סיקה צחקה והלכנו יחד לחדר הסמוך, הכל היה מונח בצד אחד של השולחן שהיה ערוך לשבעה אנשים. קולות צעדים כבדים מהמטבח הפנו את כל המבטים לדלת, אחרי כמה רגעים עברו שם נער ונערה. הנער היה גבוה ושרירי, שיערו השחור והמתולתל היה קצר ונדבק קצת למצחו. עיניו היו אפורות בהירות ופנו ישירות אליי, הנערה מאחוריו גם כן הפנתה את מבטה אליי. שיערה החום היה קצוץ ועיניה הירוקות מעט מלוכסנות,היא הייתה נמוכה בצורה ניכרת מהנער לידה אבל העמידה שלה והבגדים בדגם צבאי שלבשה גרמו לה להיראות יותר קשוחה.
"ג'וש," אמר הנער ובלע רוק, הוא התקדם והושיט את ידו "טוב שחזרת אלינו. אני רוס, זאת אלינור." אמרה והצביעה על הנערה מאחוריו היא נופפה בחיוך קצר ואני הינהנתי.
"כן… נעים לפגוש אתכם." אמרתי בחיוך ורוס המשיך להביט בי.
"טוב, נעלה זיכרונות אחרי הארוחה אוקיי." אמר בחיוך שהאיר את עיניו הבהירות, חייכתי חזרה וכולם הלכו לשבת במקומות מסויימים. חיכיתי עד שכולם ישבו כדי לסרוק את השולחן למקום פנוי, לא היה מקום ערוך בראש השולחן אבל הכי קרוב לשם ישבו רוס ותומאס. לשמאלו של רוס ישבה אלינור ואחריו ג'סיקה, בצד השני של השולחן היה מקום בין ניקול לדין שישב הכי קרוב לתומאס מהצד הזה של השולחן. רד ישבה ליד ניקול ואני הלכתי לשבת לידה.
"אני רוצה לומר משהו לפני שנתחיל לאכול," אמרה ניקול וחלק מהאנשים הניחו את הסכו"ם שלהם חזרה על השולחן "אני יודעת שכולנו מתלהבים מזה שג'וש חזר בשלום למכון ושאנחנו ממש מצפים לראות מה יקרה בהמשך." היא הביטה לכל אחד מהם בעיניים, עיניה הענבריות חודרות עמוק לפניהם של כל הישובים כולל שלי. היא הביטה בי אחרון ועיניה נשארו נעוצות בשלי, השתקפות קטנה שלי הייתה בעיניה וגרמה לי לתהות איך אני נראה.
"תודה ניקול," אמרתי וחייכו אחד לשנייה, פניתי לשאר האנשים. "וגם לכם. יהיה לי קשה להתמודד אם הכל אבל אני בטוח שאתם תעזרו לי לעבור את כל הקשיים, אני מרגיש שייך למרות שאני לא זוכר הרבה." כולם חייכו אליי, הרגשתי משהו בתוך תוכי. מין קליק למקום ולאנשים סביבי, אני לא בטוח למה אבל הרגשתי כאילו משהו הולך להשתנות בקרוב. כאילו משהו גדול עומד להתרחש, כולם הרימו את הכוסות שלהם והתחילו לאכול.
"אל תדאג ג'וש," רד דיברה אליי בלחש כששיחה התחילה להתעורר מסביב לשולחן. "אנחנו כולנו כאן בשבילך. אתה תראה שהכל יסתדר, ואם לא אז אני אנסה ללמד אותך הכל מחדש כאילו אתה שוב בשנה הראשונה של האקדמיה." אמרה בחיוך ואני הינהנתי בחיוך חזרה. אחרי הארוחה ניקול סימנה לי לעקוב אחריה, הלכנו במורד המסדרון שקירותיו והרצפה היו כמו בכניסה למכון. היא פתחה דלת לעוד מסדרון ורצפת השיש התחלפה בשטיח אפור ארוך, משני צידי המסדרון היו דלתות עץ שעל חלקן היו מדבקות וכל מיני דברים מצויירים וכתובים. היא הובילה אותי במורד המסדרון ועצרה למול דלת שהיה כתוב עליה בפשטות "ג'וש".
"זה החדר שלי." אמרתי והנחתי את ידי על העץ הישן, זו לא הייתה שאלה. גם מבלי לקרוא את הכתב המדוקדק על הדלת, הנחתי את ידי על ידית הדלת ונתתי לה להיפתח. החדר היה גדול יחסית, מיטה יחידה עם מצעים כחולים בהירים כמו השמיים. שולחן כתיבה מעץ שממנה הייתה עשויה הדלת, וכן גם הכיסא וארון הבגדים שעמד ליד עוד דלת. הקירות היו צבועים בשמנת והמנורה הייתה פשוטה וצמודה לתקרה, בין השולחן למיטה היו כמה מדפים עם ספרים אליהם. מעל למיטה היה לוכד חלומות חום עם כמה חרוזים ונוצות צבעוניות ומעליו מין מתלה, התקדמתי פנימה לעבר המיטה והעברתי את ידי על הכרית השקועה. התיישבתי על המיטה והבטתי על לוכד החלומות יותר מקרוב, ידי עלתה אליו והרגשתי את החומר המחוספס על אצבעותיי.
~~~~~~~~
"ואתה עוד אמרת שלא יצא מזה כלום," אמרה ניקול והתעסקה עם משהו בידיה "אתה כל הזמן מפקפק באנשים אתה יודע את זה?" שאלה ואני דחפתי אותה קלות עם כתפי, ישבנו בחדר הזה, מעל למיטה על המתלה הייתה החרב שלי ועל השולחן היה ספר פתוח.
"סליחה שאני לא חושב שאפשר ללמוד לעשות משהו כזה רק מקריאה בספר, אני צריך לראות כדי להבין." אמרתי והיא הציגה את לוכד החלומות בפניי, לקחתי אותו והעברתי את אצבעותי על החוטים הדקים במרכז החישוק.
"אנשים לומדים בדרכים שונות, זה למה היה לך יותר קל במבחנים המעשיים באקדמיה ולי היה יותר קל בכתב." אמרה ניקול ונשענה אחורה על הקיר בצד הרחב של המיטה, היא הרימה את רגליה על המיטה וסיכלה אותם.
"אולי זה בגלל שאני פשוט טוב יותר ממך בלחימה." אמרתי בחיוך והנחתי את לוכד החלומות ליד הספר הפתוח, היא עשתה לי פרצוף מוזר והדלת נפתחה.
"נו…?" רוס נראה כאילו רק קם משינה, הוא נכנס לחדר וסגר את הדלת אחריו. הוא התיישב בכיסא ופנה אלינו "היא הצליחחה לעשות את זה?" שאל ואז ראה את הלוכד על השולחן.
"שניכם פשוט לא יכולים לתת בי קצת אמון אה?" שאלה ניקול בחיוך ושילבה את ידיה בחיקה.
"שנינו צריכים את הידיים בתוך העניין כדי להבין, לראות משהו קורה ואז לעשות אותו. נכון ג'וש?" שאל והחווה עם ראשו אליי, הינהנתי וחייכתי משלב את ידיי על חזי.
"טוב, אז שניכם לכו ללמוד לדפוק את הראש בקיר. אני יורדת להיכל הקרב, נתראה מאוחר יותר." אמרה ויצאה מהחדר טורקת את הדלת מאחוריה.
~~~~~~~~
כשיצאתי מהפלאשבק ניקול הייתה ישובה מולי על הכיסא בדיוק כמו רוס, עיניה היו נעוצות בלוכד החלומות בדיוק כמו ששלי היו לפני רגע.
"את הכנת את זה בשבילי, כדי להוכיח שאת מסוגלת. אני לא האמנתי לך כי אני לומד מהתבוננות ועשייה, גם רוס." אמרתי והיא הפנתה את מבטה אליי.
"זה היה בשבוע הראשון שלנו במכון, רד הייתה עדיין באקדמיה כי לא הקצו אותה למכון עדיין. אני מופתעת שנזכרת בזה." אמרה ניקול והביטה מסביב לחדר, החוסר במראה הציק לי מסיבה כלשהי.
"אני לא בוחר במה אני נזכר," אמרתי לה ולקחתי את החרב מהנידן שלה, הנחתי אותה כמו שנראתה בפלאשבק שלי. "הדברים פשוט קופצים לי לראש ברגעים מסויימים. כשאני נוגע במשהו או רואה או מריח, דברים שיש להם משמעות גדולה בשבילי כנראה." אמרתי וניקול הינהנה.
"מעניין כמה זיכרונות תקבל מהחדר שלך," היא קמה מהכיסא ופנתה לצאת מהחדר "מחר בבוקר אני ארד איתך להיכל הקרב." אמרה וסובבה את ראשה מעבר לכתפה כדי לפנות אליי כשדיברה. "אני רוצה לראות מה אתה זוכר מהאקדמיה, ומה אנחנו נצטרך ללמד אותך מחדש." אמרה ניקול ויצאה מהחדר סוגרת את הדלת בשקט מאחוריה, הבטתי בחרב שתליתי מעל ראשי. מבטי נדד לכיוון הדלת הנוספת בחדר, רגלי לקחו אותי אליה ופתחתי אותה. מולי התגלה חדר קטן ולבן, במבט ראשון ראיתי מקלחת עם דלת מזכוכית ואסלה לבנה. מימיני היה דלפק שיש שבמרכזו כיור ולידו מברשת שיניים במעמד לבן ושפורפרת חצי ריקה של משחת שיניים, על הקיר מאחורי הכיור הייתה מראה ענקית. נעמדתי מולה ובחנתי את בבואתי, שיערי חום אגוזי וקצת ארוך. עיניי בצבע כמעט כסוף אילולא הקווים הכחלחלים שנמתחו מהאישונים שלי עד כמעט הקו השחור והעבה שתחם את חוסר הצבע של עיניי, באור המועט מהחדר האישונים שלי כיסו חלק נרחב מעיניי אבל זה לא מנע ממני לראות את צבען. תווי פניי היו שקועים מעט, כנראה כי הייתי מחוסר הכרה ליום וחצי.לא נראה כי היו שיערות על פניי, אבל הרגשתי חיספוס קל כשהעברתי את אצבעותיי על קו הלסת שלי. מוזר איך אתה לא מזהה את עצמך במראה, תווי הפנים הגסים והקשים שלי לא היו לי מוכרים כלל. חזרתי לתוך החדר ופתחתי את ארון הבגדים, כל הבגדים היו פשוטים וחלקים. כמה ג'ינסים שחלקם משופשפים או קרועים, חולצות טריקו וטי-שירטים חלקים. הכל היה פשוט וחלק, אפילו הנעליים שלי היו כמעט לגמרי בצבע אחיד. לקחתי חולצת טריקו שנראתה לי ישנה יחסית ותחתוני בוקסר מאחת המגירות, נכנסתי חזרה לשירותים ופתחתי את המים כדי שיתחילו לזרום ולהתחמם. הורדתי את בגדי הצייד שלי, הנחתי אותם בזהירות על דלפק השיש של הכיור וחיפשתי מגבת. כמה מגבות לבנות היו תלויות בזו אחר זו ליד דלת הזכוכית של המקלחת, האוויר הלח היה חמים כשנכנסתי פנימה וסגרתי את הזכוכית אחריי. המים החמים זרמו על גופי והרטיבו את שיערי, בקבוק קטן של ג'ל רחצה עמד על רצפת המקלחת. לקחתי אותו ושפכתי מעט מהתוכן לתוך כף ידי, הריח הציף את אפי וחייכתי. הרגיש טוב להוריד את הכל מגופי, כאילו היום נשטף ממני ויורד יחד עם המים לתוך פתח הניקוז בין רגליי. אחרי שסיימתי להוריד את כל הקצף מגופי לקחתי את המגבת ועטפתי את פלג גופי התחתון, על המראה הייתה התאבכות של האדים ולא ראיתי יותר את ההשתקפות שלי. עם ידי ניגבתי את האדים והבטתי שוב על עצמי, השיער שלי נדבק לראשי ונראה שחור מהרטיבות. ניגבתי את המים מגופי ולבשתי את הבגדים שהוצאתי, הנחתי את המגבת על גב הכיסא ליד השולחן מבלי לחשוב אפילו. הגוף שלי עשה דברים מתוך הרגל כאן, בדיוק כמו שחתמתי את שמי על המסמכים בבית החולים וכשהלכתי לצוק ההוא לפני ארוחת הערב. נכנסתי מתחת לשמיכה על המיטה שלי, הבטתי על הדלת מולי. היה עליה כיתוב בשפה שלא הבנתי, הציורים דמו לאלו בכניסה למכון. אחד מהם בלט לי יותר מכולם, כיווצתי את גבותיי וצימצמתי את עיניי בחשיכה היחסית מנסה להתרכז בכתב.
'לוחם' המילה קפצה לראשי, כאילו מתוך הריכוז הצלחתי להבין מה היה כתוב מבין כל המילים על הדלת. כשהתרכזתי חזק באחרת המילה 'מגן' קפצה למחשבותיי, ראשי החל לכאוב מאד והייתי צריך לעצום את עיניי ולהפנות את ראשי מהדלת. שכבתי אחורה על הכרית השקועה, ראשי התאים באופן מושלם לשקע. נשמתי עמוקות מתכוננן לשינה, אולי בחלום אזכר בעוד דברים ממה שעבר עליי.