צייד הזיכרונות פרק 4

היינו על מפתן הבניין הרעוע, מבחוץ הוא לא נראה בדיוק מה שציפיתי לו. ניקול שלחה מבט לעברי אך אני הייתי עסוק בלהמשיך להביט בבניין, אולי פלשבק נוסף יכה את זיכרונותיי על המקום הזה. היא שלחה את מפרקי אצבעותיה הדקות לדפוק בדלת, הדפיקה נשמעה ואחר כך שקט מופתי. הבטתי בדלת, היא הייתה מעץ דיי רעוע, בצבע בורדו מתקלף. עיניה הענבריות הביטו בציפייה לאדם או לאישה שיפתחו לנו את הדלת. "רק רגע!" שמעתי קול מגיע מתוך הבית, ניקול זיהתה את הקול ועיניה נצנצו. הפסיעות נשמעו חזקות יותר מרגע לרגע ואז נשמע קול פתיחת דלת, מן קרקוש במנעול. הדלת הרעועה נפתחה ואדם פתח אותה שיערו השחור והארוך התעופף לאחור מעט מרוח הבריזה, עיניו הירוקות התכווצו מעט והתרכזו בי. לפתע מבין שערותיו בצבץ סרט בורדו ארוך, עורו היה חיוור מאוד אך גופו השרירי דיי הסתיר את העובדה הזו, הוא לבש חולצה ללא שרוולים בצבע לבן עם כמה ליטושים שנצבעו במכחול שחור, היו לו זיפים חומים על פניו, מן גבו נחשף נידן לבן שמתאים באופן מדהים אל החולצה, ניצב החרב שהיה בתוך הנידן נצבע בצבע חום בהיר ובחגורתו נמצא פגיון שחור שמנוגד לכל הלבוש הלבן שלו. "ג'וש חזרת הביתה סוף כל סוף!" האדם קרא וזינק על גופי בחיבוק גדול. טפחתי על שכמו מספר פעמים והוא התנתק מהחיבוק איתי,
"ניקול." הוא אמר וחיבק גם אותה, לא הרגשתי בנוח להרוס את מצב רוחו המרומם. "בוא תיכנס, תרגיש כמו לפני שלוש שנים." הוא צחק בקוליות, נכנסו לבית או למכון, אני אקרא לו מכון עד שאחשוב אחרת. אז, נכנסו למכון, הרצפה הייתה חלקה ומוברקת, היא הייתה כמו לוח שחמט ענקי, קוביות שחורות ולבנות נישאו על הרצפה וכמה שידות מעץ בעלי גילופים מסולסלים נעמדו שם. הבטתי לצדדים, הבית מאוד גדול מבפנים ונקי. הקירות בצבע לבן נקי, על הקירות נחרטים משפטים בשפה לא מוכרת, אני דיי בטוח שעמוק בתת מודע שלי אני זוכר מהי השפה וכיצד לקרוא אותה. כרגע האותיות נראו לא יותר מציור קל. הסלון היה בגודל של דירת סטודיו, שני ספות אדומות עם מעטפת עשויה עץ קשיח בצבע חום. הבית הזה הוא בעצם אחוזה.
"ג'וש חזר!" הוא קרא בקולניות לעבר הבית, היו שני דרכים לעלות לקומה השנייה – שניהם מדרגות. המדרגות היו לבנות ותואמות לרצפת לוח השחמט.
"דין," אמרה ניקול בשקט, היא הרכינה מעט את ראשה. האדם מיד הסתובב לכיוונה,
"ג'וש.. ג'וש לא זוכר דבר מהעבר שלו." כן היא הסגירה אותי, דין בלע את רוקו באיטיות והפנה את ראשו לכיווני, מצמץ קלות. ארשת פניו הייתה נבוכה, סומק קל עלה על פניו. חייכתי בבושה והבטתי בו בחזרה. "אז קוראים לך דין.." אמרתי והנהנתי לחיוב, פי התעקל לחצי חיוך מבויש.
"כן.." האווירה נהייתה לא נוחה. מדי הצייד שלי החלו להיות נוחים יותר. "מה קרה לך במסע הזה ג'וש.." הוא אמר בצער, לפתע אדם נוסף הופיע מאחוריי דין, דין הסתובב באיטיות והביט בשניים שכנראה גם ציפו לי, לאחד היה שיער כהה מאוד, עיניו היו בצבע חום בהיר שמשדרות מין ריקנות ולא רגש דרכם. הוא היה בגובה של דין, אולי גבוהה יותר. הוא לבש חולצה חומה עם פסים שחורים סביב זרועותיו, החליפה הייתה דיי צמודה עליו והתאימה את עצמה אליו בצורה מושלמת, שרירי החזה שלו הודגשו וגופו השרירי היה צמוד אל החליפה באופן נוח – אני מניח. העברתי מבט בפניו המסורטטות, עצמות לחיו היו בולטות. אני מניח שהוא הצייד הנחשק שבנות היו מתאהבות בו, אם בנות אדם היו רואים אותו.
"ג'וש!" קרא האדם בשמחה, הוא התקרב בפסיעות גדולות. הוא לחץ את ידי בחוזקה ואמר "שמי תומאס." מאיפה הוא ידע? גבותיי הורמו במין אינסטינקט מהיר, הוא הודה
"דיי צותתי דרך הקיר ליד, מצטער." הוא משך בכתפיו, חייכתי שוב במבוכה קצת קשה להביט בעיניהם של האנשים שהיו סביבי רוב הזמן אך אני לא זוכר דבר מהם.
"רד, רוס ג'סיקה ואלינור הלכו להיכל הקרב. אם הם היו שומעים שג'וש הגיע בחזרה הם היו רצים לפה." פנה אל ניקול וגחך מעט.
הבדיחה על חשבוני.
"בואו נעדכן אותו קצת בענייני הציד." אמר דין ושמחת החיים שלו חזרה שוב, הוא הרים את גבותיו מספר פעמים וחייך אלינו חצי חיוך. צעדנו לעבר הסלון, דין נזרק על ספה אחת, הוא הניח את רגליו על מעטפת העץ סביב הספה ונשען על כף ידו שאחזה את ראשו. התיישבתי על הספה השנייה וניקול נשענת על המעטפת אך לא נופלת על בד הספה הקטיפתי והמדהים.
תומאס התקדם והתיישב על הספה שמולנו, מביט קצרות בניקול ומשליך את מבטו חזרה אליי. – " אז ג'וש ספר לנו מה אתה יודע כבר." פתח דין בשיחה,
"לא יותר מדיי. מה שניקול הצליחה לעדכן אותי בדרך לכאן.. יש ציידים שאלה אנחנו, שדים, ואנטי ציידים" אמרתי ובסוף עם נימת שאלה, תומאס הנהן לחיוב
"נדיר למצוא כאלה." הוסיף, הבטתי בניקול שלא לגמרי הסכימה עם הטענה. היא נהייתה שקטה מאז נכנסו הנה, לא דיברה יותר מדיי.
"יש צייד שנקרא ריס, ויש פגיון שמשנה בני אדם לציידים." אמרתי ודין הנהן, הוא הזדקף ואמר
"אני אספר לך על האנטי ציידים, יותר אפרט בגלל שאני חוויתי יחד איתך התנסות איתם."
"אז, יש את 'אימא שדה' שנקראת לילית. לילית יצרה סוגי שדים שונים ומגוונים במטרה לזרוע הרס וחורבן בכל האזרחים. אך הציידים המוכשרים שאלה אנחנו בין היתר, הצליחו לחסל שדים- גם את החזקים ביותר. שני סוגי השדים החזקים ביותר פנו אל בני אנוש ונתנו להם סיבות טובות לבוא איתם. בני האנוש באים איתם ומגלים שהם צריכים למכור את נשמתם למען 'אימא שדה'. בהתחלה חלקם לא מסכימים אני מניח, אבל אני שמעתי שמשתמשים בחולשות שלהם כנקודות תורפה למכור את נשמתם," אמר ואני קטעתי אותו באי הבנה.
"נקודות תורפה?" שאלתי,
"הם חוטפים בני משפחה, חברים קרובים ומאיימים עליהם שאם לא ימכרו נשמתם אל לילית הם יחסלו אותם. מה שלא כל כך משנה אחרי כמה זמן. אז בלית ברירה הם מוכרים את נשמתם, הם מקבלים כמות דם קטנה שיש בהם חלק של דם שדי והם מקבלים בתמורה לכך כוח בלתי יאומן, מלבד חיי נצח." סיכם דין, עיניי נפערו, יותר מדיי מידע לקלוט בכמה רגעים.
ראשי כאב כל כך, לא יכולתי להמשיך להישאר שם. קמתי מיד מהספה ורצתי במהירות רחוק מהאחוזה.

אני לא יודע אם הגעתי לכאן מסיבה מסוימת, אולי התת מודע נתן הוראה להגיע למקום הזה. הוא הרגיש לי מאוד מוכר. הייתי על זיז צוק אפור וגבוה, עיניי מביטות אל השקיעה ואל האופק. השמש מקבלת גוון כתום בהיר והכוכבים מתחילים לנצנץ לאט לאט. אני אפילו לא בטוח כיצד לחזור למכון במידה וארצה.
"שקיעה אה?" שמעתי את קולה של ניקול מאחוריי. פסיעות נשמעו מאחוריי ולאחר מכן היא התיישבה לידי. "הח'ברה מודאגים." אמרה בקצרות, לא הגבתי. הידקתי את שפתיי והזזתי את כפות רגליי למעלה ולמטה. הם תלויים באוויר ורוח קלה עברה עליהם.
"שידאגו." הגבתי לבסוף.
"מה קרה?" שאלה בדאגה, העברתי את מבטי אליה מנסה למצוא זיכרון עומק שאני זוכר אותה ולא סתם פלשבקים, נדתי בראשי באיטיות.
"זה!, כל זה!" קראתי בכעס והשמטתי את ראשי לצד. היא שתקה, כנראה שלא הבינה. לקחתי אבן קטנה והשלכתי למרחק, "אני רואה שאתם מכירים אותי, אני רואה שאתם זוכרים אותי אבל.." אמרתי במהירות ודמעות עומדות על עיניי. מבקשות לצאת. -"אבל מה?" שאלה בקטיעה,
"אבל אתם זוכרים ג'וש אחר, אתם מכירים ג'וש אחר. אני לא יכול להעניק לכם את מה שאתם מבקשים, אני לא רואה את עצמי נזכר בקרוב. עבר עליי יום מטורף, שעכשיו אני מגלה שהוא דיי בשגרה שלי, אבל אני לא רואה את מה שאתם רואים בי, העיניים שלי לא מקבלות זיק של נצנוץ מזיכרון טוב או מזיכרון בכלל," משכתי באפי, אגרפתי את אצבעותיי והכתי את הזיז בכעס, כאב נפלט פתאום כף ידי אך לא התרגשתי יותר מדיי, לפי מה שהם אומרים זה יתרפא בקרוב מאוד. גם אם ריסקתי את פרקי ידי.
"כלל שתאבק בזה ג'וש, ככה לא יגיעו שום זיכרונות. אתה תיזכר מתישהו אני בטוחה. כולם פה יכולים לחכות לך, השאלה האמיתית היא.." היא אמרה ולקחה נשימה עמוקה דרך אפה,
"האם אתה מסוגל לחכות?" היא צדקה, משהו בקולה גרם לי להרגיש שוב ביטחון, שאני יכול לבטוח בה ולסמוך עליה.
פיה התעקל לחיוך, היא השעינה את ראשה על כתפי וחיבקה את צלעותיי בידיה הארוכות. העברתי את כף ידי הגדולה על כתפה העדינה והבטנו בשקיעה,
"אתה יודע, אם תחליט להישאר איתנו זה ירגיש לך נכון. זו המציאות שחיית בה, גם אם אתה לא זוכר."