צייד הזיכרונות-פרק 3

ניקול לא הביטה בי, היא יצאה ישר מהחדר והאחות הגיעה לא הרבה זמן אחריה, היו בידיה מסמכים ועט.
"הרופא אמר לי להחתים אותך על אלו, הוא רוצה לשחרר אותך." אמרה האחות ועיני האזמרגד שלה נעוצות בשלי, לקחתי את המסמכים והעט ובהיתי באותיות. היד שלי אוטומטית חתמה את שמי באותיות קטנות ומדויקות, יותר מתוך הרגל מאשר כוונה.
"זאת אומרת שאני אוכל ללכת עכשיו?" שאלתי והאחות לקחה את המסמכים החתומים מידי.
"עוד מעט, אני רק צריכה שהרופא יחתום על זה ואני אבוא לעזור לך לצאת מכאן." אמרה בחיוך ויצאה מהחדר, אחרי כמה דקות היא ועוד אחות נכנסו לחדר וניתקו אותי מהמכונות.
"אז אני חופשי ללכת?" שאלתי כשהן סיימו להזיז את כל המכשירים למקומם.
"כן, אני חושבת שניקול מחכה לך בחוץ." אמרה האחות בחיוך והושיטה לי את החרב, בלעתי רוק ואחזתי בה. למזלי לא קיבלתי פלאשבק הפעם, רק את הכובד הקליל של המתכת בידי. הודתי לאחות ואז ניקול נכנסה לחדר, החרבות שלה מבצבצות מעל לכתפיה ובידיה החזיקה בגדים מקופלים.
"אלו מדי ציידים, הבאתי אותם מהארון שלך. אלה הזוג הספייר שיש לך, תמיד רצית שתיים ולא הבנתי למה." אמרה ניקול בחיוך קלוש והושיטה לי את הבגדים. הנחתי את החרב על המיטה שלי ולקחתי ממנה את מה שהושיטה לי, הבגדים היו קלים ואווריריים. היא חייכה אליי ויצאה מהחדר כדי שאוכל להתלבש, הורדתי את כותונת בית החולים ולבשתי את החוצה. היא התאימה כמו כפפה, נצמדת לגופי אך גמישה מספיק כדי שאוכל לנוע בחופשיות ומבלי להבליט את כל השקעים והבליטות בבטני וחזי. המכנסיים היו דומות גם כן, מחליקות במעלה רגליי החזקות ונצמדות אליהן מבלי להגביל את התנועה שלי. יכלתי לדמיין את עצמי רץ בהן, קופץ ופשוט לא עוצר.
"אמרת שאלו מדי ציד, זאת אומרת שגם את לובשת אותם?" שאלתי כשהבחנתי שניקול עומדת שוב בפתח הדלת, סיימתי לקשור את שרוכיי הנעליים שלי.
"כן, רק ששלי מותאמות אליי. המדים הם משהו מיוחד, הם כאילו תבונתיים. אם אף אחד לא לובש אותם הם נראים אותו דבר, אבל כשצייד שם אותם הם מתאימים את עצמם לגוף שלו." אמרה ניקול, היא נשענה על מסגרת הדלת ושיערה הארוך אסוף בגומיה כך שלא גלש על כתפיה. הבחנתי בחגורה שנחה על המיטה, כנראה לא שמתי לב אליה כשלבשתי את הבגדים שניקול הביאה לי. היא לא נראתה רגילה, היא הייתה גדולה מידי כדי להתאים מסביב לאגן שלי.
"זה לחרב נכון?" שאלתי את ניקול ולקחתי את החגורה בידי.
"כן, תביא לי." היא אמרה והתקדמה אליי, הושטתי לה את החגורה והיא לקחה אותה. "תסתובב." אמרה לי ואני הפנתי את גבי אליה, הרגשתי את ידיה על הגב שלי. היא חיברה את החלק העבה של החגורה לגבי וסגרה אותו על החזה שלי, כשהיא הידקה את החיבור כאב קצר נשלח בגופי.
"אה.." זעקתי קלות והיא התרחקה ממני במהירות.
"סליחה ג'וש, אני מצטערת." אמרה וידיה כיסו את פיה.
"זה בסדר, לא כואב יותר." אמרתי ושיפשפתי את המקום בו היה הפצע, היא בלעה רוק וניגשה לחרב שלי. היא הרימה אותה בשתי ידיה, נראה שהיא מתקשה להרים אותה.
"תני לי, זה לא כבד בשבילי." אמרתי והיא הביטה בי בתקווה.
"זה טוב," אמרה והושיטה לי את החרב כדי שאתפוס אותה מהניצב "זה אומר שהגוף שלך זוכר." תפסתי את החרב וראשי החל שוב לכאוב.
~~~~~~~~~
ניקול הושיטה לי את החרב, תפסתי אותה מהניצב ועזרתי לה לעלות את המדרגה הענקית האחרונה.
"אני חושב שזה טיפשי שהנשקים שלנו כבדים לציידים אחרים." אמרתי והרמתי ביד אחת את החרב לעבר הגב שלי והכנסתי אותה לנידן.
"כבר שלוש שנים אתה עם החרב הזאת ורק עכשיו אתה נזכר להתלונן על זה?" שאלה ניקול בחיוך ומאחוריה עלתה עוד נערה, שיערה היה קצר וג'ינג'י והיא עלתה ללא בעיה ובלי עזרה כלל.
"טוב נו, אנחנו זזים או שניתן להם לעקוף אותנו?" שאלה הנערה, עיניה היו לא תואמות. האחת ירוקה והשניה אפורה, אבל המבט שלה היה חודר ורציני.
"אין סיכוי שאני אפסיד שוב לקבוצת המטומטמים האלו." אמרה ניקול והתחלנו ללכת לכיוון מבנה ענקי שהיה עשוי שיש לבן.
~~~~~~~~~
כשחזרתי להכרה הייתי ישוב על המיטה, ניקול הביטה בי במבט מודאג.
"הכל בסדר ג'וש?" שאלה, אני הינהנתי.
"יש עוד כמונו, אחת עם שיער ג'ינג'י ועיניים שלא באותו צבע." אמרתי וניסיתי להעלות את התמונה שלה למוחי ללא הצלחה.
"רד, דווקא בה נזכרת?" שאלה ניקול בחיוך ואני הינהנתי שוב.
"היינו בסוג של תחרות, לא רצית להפסיד לקבוצה אחרת והיא עודדה אותנו להמשיך." אמרתי וניקול חייכה שוב.
"פתיחת השנה השלישית לאקדמיה," אמרה ניקול וקמה מהמיטה "האקדמיה היא היכן שלומדים כל הציידים להילחם. רוב הציידים מגיעים לשם בגיל 12 ומסיימים את הלימודים בגיל 16 אז הם הופכים לציידים אמיתיים בעזרת הפגיון של ריס." הסבירה ניקול ועזרה לי לקום.
"הפגיון של ריס?" שאלתי והיא התחילה ללכת, עקבתי אחריה למסדרון מחוץ לחדר שלי.
"הפגיון נוצר על ידי הצייד הראשון, כולם מכירים אותו רק לפי השם הפרטי שלו: ריס. נאמר שהוא זה שגילה את 'נשקי הנצח', הנשקים היחידים שיכולים לחסל שדים. החרב שלך 'אור הצדק' למשל, היא אחת מנשקי הנצח. כך גם החרבות שלי ושל כל שאר הציידים, שלך אבל… על שלך נאמר שחושלה על ידי ריס בעצמו ושהוא השתמש בה כדי לחסל חלק מהשדים הקדמונים והחזקים ביותר." אמרה והתקדמה במבוך המסדרונות של בית החולים, האנשים מסביבנו כאילו לא הבחינו בשני בני הנוער שמסתובבים עם נשקים על גבם בבית החולים.
"הם לא רואים אותנו?" שאלתי וניקול פנתה חדות לעבר מבואה גדולה ואני אחריה.
"לא, רוב בני האנוש לא יכולים לראות אותנו." אמרה ניקול והובילה את שנינו ליציאה מבית החולים, רוח קלילה עם ריח של דלק ואגזוז פגעה בפניי והעיפה את שיערי אחורה.
"אז מי כן יכול לראות אותנו?" שאלתי וניקול הובילה אותי למעבר חצייה.
"ציידים אחרים או אלו שיש דם ציידים בגופם, שדים ואנטי-ציידים. לכל זה נגיע אחר כך, כרגע אני רוצה שנצליח לחזור בשלום למכון כדי להפגיש אותך עם האחרים." אמרה ניקול והחלה לחצות את הכביש כשהרמזור הפך ירוק, אני עקבתי אחריה בצעדים מהירים. אני לא מבין איך הצלחתי ללכת כל כך מהר אחריה, אחרי פציעה כמו שלי אמורים להישאר במיטה מבלי יכולת לזוז לפחות כמה ימים.
"מה זה המכון הזה?" שאלתי כשפנתה שמאלה באחד הרחובות.
"אחרי שציידים מסיימים את האימונים שלהם באקדמיה הם נשלחים למכונים ברחבי העולם, שם הם מצטרפים לציידים אחרים ונלחמים בשדים שעולים מהקרעים בפני המישור. השדים לא חיים עם בני האדם, הם שוכנים במישור מקביל לשלהם ומחכים שסדק יווצר כדי לחדור לכאן וליצור כאוס." היא עשתה עוד פנייה לכיוון ימין והמשיכה לצעוד כשאני מאחוריה. "אנחנו שומרים על גבולות מוגדרים בעיר, אבל אנחנו המכון היחיד במאה קילומטרים הקרובים אז יוצא שאנחנו נלחמים די בתכיפות." אמרה ניקול והובילה אותי לכיוון בניין הנראה די ישן ונטוש, כשחידדתי את מבטי הבחנתי בכמה אורות עולים מהחלונות ואנשים מסתובבים בפנים.
"זה כאן?" שאלתי והצבעתי על הבניין.
"כן," אמרה והתקדמה לדלת הכניסה "זה הבית."