צייד הזיכרונות פרק 2

עבר לא מעט זמן מאז הנערה, זאת אומרת, ניקול הבטיחה שהיא תסביר לי הכל אם היה לי שעון יכולתי לדעת בוודאות כמה זמן עבר. עיניי רצו להיסגר בשנית, האור החזק שהגיע ממנורות הפלורסנט לא בדיוק עזר כי לא רציתי להירדם שוב, בקרוב אני אשתחרר ואני מחכה להסבר שניקול הבטיחה לי. התחלתי להתרכז ברעשים שבקעו מהמכונות סביבי, לא יכולתי ממש לראות אותם בגלל הפצעים שנמצאים על כל משטח בטני וחזהי – אך זה לא כאב כמו לפני כמה שעות, פצע כזה אמור להתרפא מאוד לאט. אני חייב לבדוק מה עם הפצע הזה. העברתי את אצבעותיי באיטיות רבה אל הכותונת ומשכתי אותה לאחור בכדי שאוכל לראות את גזת הרפואית שעוטפת את חזהי. ניסיתי להתיישר לאט, המכונה לא צפצפה באופן חריג ולא 'הלשינה' על מעשיי. באותו רגע ליבי החסיר פעימה, פחדתי, אני לא בטוח שאני הישן היה פוחד- לפי דבריה של ניקול אני צייד שדים. אחזתי בכף ידי השמאלית בכותנה והעברתי את כף ידי הימינית הגדולה אל התחבושת, משכתי בעדינות את קצה התחבושת הלבנה שמכוסה מעט בדמי האדמדם. התחלתי ללפף את התחבושת באיטיות רבה ובכאב רב. המכונה החלה לצפצף במהירות- באופן חריג. שמעתי את הצעדים המהירים של האחות, ידעתי שהיא עומדת לגלות את מעשיי ולא היה לי הרבה זמן. "על החיים ועל המוות." אמרתי לעצמי, הפצע החל לשרוף אבל לא יכולתי לעצור עכשיו. החדר הלבן רק הקשה על עיניי לראות. ליפפתי מהר יותר את התחבושת וכאשר הגעתי לשכבה האחרונה התחלתי להוריד אותה בזהירות, האחות הופיעה במפתן הדלת עיניה בצבע האזמרגד נפערו כאשר הביטה במעשה, הבטתי בפצע. שני שריטות עמוקות אדומות מדם הופיעו על משטח החזה שלי, היה דם שהתייבש על שאר החזה שלא נפצע, העור מסביב לשריטות היה חיוור – ממש על קו הלבן. הבטתי על בטני, שישה קוביות נפרסו מולי אך הם היו מכוסות באותו נוזל אדום יבש, דם. באמצע בטני – ממש קרוב לריאותיי ולצלעותיי עורי נפרס לכיוונים שונים שבהם כמויות של דם אדום נמצא בפנים ולאט יוצא החוצה. הפצע קרה אני מניח בגלל אותה אישה שקיבלתי את הפלשבק עליה. אך השריטות לא הוזכרו כלל בפלשבק.
עיניי החלו להיעצם,הרגשתי למרות כל הפצעים הללו חזק יותר ממוקדם. האחות רצה מיד לעברי ושיערה האדמוני מתנופף מעט באוויר.
"ג'וש!" קראה האחות, המכונה שצפצפה הייתה מחרישת אוזניים. והיא הייתה גם הדבר האחרון ששמעתי.

פקחתי את עיניי, שוב באוזניי נשמעה קול צפצוף המכונה- אך הפעם היא הייתה באופן רגיל- ללא דבר מהיר או חריג. עיניי התרגלו כבר לאור הכבד והבטתי סביב, החרב הייתה מונחת על הקיר באותו מקום כאילו בכלל לא הרמתי אותה והיא נפלה מכפות ידיי המגושמות. רוח בריזה נשפה על מצחי מעט ושערותיי התבלגנו במעט. הבטתי לצד הדלת- היא הייתה פתוחה והחלון פתוח במקצת. "מה השעה?" רטנתי בעייפות והזדקפתי מעט על משענת המיטה.
"חמש ועשרה," שמעתי קול מגיד מצד החדר, במקום בו ניקול הייתי אז. הקול היה של נערה כמובן, אני דיי בטוח שזו היא. – "אפשר לדעת למה עשית את זה?" שאלה הקול, הבטתי לצד החדר, היא נשענה על הקיר בנוחות כאשר ניצבי חרבותיה מבצבצות מכתפיה. "עשיתי מה?" שאלתי באי הבנה, קולי היה דיי צרוד גרוני היה לח ופצעיי כבר כמעט ולא כאבו.
"בשביל מה בדקת מה שלום הפצע שלך?" היא התקדמה לעברי בכעס וצעדה, "אתה לא מבין שאני לא יכולה לאבד אותך שוב?"
שוב. אני מניח שהפעם שהיא איבדה אותי הייתה שאיבדתי את זיכרונותיי. "אני מרגיש אחרת בכל זמן שעובר ניקול, אני…" אמרתי ולקחתי נשימה עמוקה.
"אני לא חושב שאני מתרפא כמו שאר בני האדם אני לא – " המשכתי בדבריי אבל ניקול קטעה אותי. "זה בגלל שאתה לא כמו שאר בני האנוש, אתה צייד ג'וש. כבר אמרתי לך את זה. בסוף היום הזה, הפצעים יהיו לא יותר מסתם צלקות קטנות ופשוטות ג'וש תבין את זה," היא ביקשה ממני להבין משהו כל כך מסובך. היא כבר הגיעה אל קצה מיטתי, מתקדמת עוד קצת אל המיטה ומתיישבת ממש ליד רגליי.
"אני לא יכול להבין משהו כל כך מסובך, בבקשה את צריכה להבין, ניקול, אני לא יכול להבין משהו כל כך מהר." התחלתי להתרגל לעניין שאני קורא לה בשמה.
"פשוט תחזור כבר ג'וש, אני יודעת שאתה בפנים." היא נאנחה וקמה מהמיטה, צועדת בשקט כאשר גבה מופנה כלפיי ולהבי החרבות מנצנצים מולי, הם היו בצבע כסוף עם עיטורים וציורים חדים וקלים בו בזמן.
אני רוצה להיות הג'וש שניקול אומרת שהייתי, אני רק מקווה שמתישהו אני אחזור להיות הג'וש שהייתי.