צייד הזיכרונות-פרק 1 (חזרנו ובגדול!!)

התעוררתי בחדר לא מוכר, ציפצוף חרישי של מכונות מסביבי נתן לי אינדקציה שאני בבית חולים. כשעיני התרגלו לאור המסנוור שבקע מנורות הפלורסנט בתיקרה הבנתי שהחדר לבן לחלוטין, המיטה עליה שכבתי הייתה מכוסה בסדינים לבנים וכותונת המטופלים הירוקה שלי הייתה הדבר היחיד בחדר עם צבע. כשניסיתי להתיישב במקומי כאב פילח את בטני, זעקתי בשקט והזזתי את הכותונת כדי לראות מה הבעיה. כל הבטן שלי וחלק מהחזה היו עטופים בגזה רפואית לבנה, כתמים אדומים החלו להיווצר עליה.
"לא לא," מישהי קראה מחוץ לחדר שבו ישבתי "אל תקום. אתה עוד תעשה יותר נזק ממה שהיה מקודם." האישה לבשה מדי אחות לבנים והחזיקה בידה כמה מסמכים ועט, היא הניחה אותם על המיטה הריקה לידי ועזרה לי להישכב חזרה.
"סליחה, את יכולה לומר לי איפה אני בדיוק?" השאלה צצה במוחי ואז הבנתי שאני לא זוכר כלום ממה שקרה, לא אתמול לא לפני שבוע, לא בכלל.
"אתה בבית החולים על שם בקסטר נורדמן, הובהלת לכאן אתמול בלילה. זה היה איתך, אתה סירבת שניקח את החרב ממך ורק כשהרדמנו אותך כדי להכניס אותך לניתוח אתה הרפת ממנה." היא הצביעה על חפץ שנשען על הקיר ליד המיטה שלי, מוזר… לא שמתי לב אליו עד עכשיו.
"ואם אני יכול לשאול, את יודעת אולי מי אני?" השאלה שלי הפתיעה את האחות, שיערה האדמוני היה אסוף ועיניה הירוקות בוחנות אותי מכף רגל ועד ראש.
"אנחנו לא יודעים, אתה סירבת לתת לנו את השם שלך. אבל כל מה שאני יודעת זה שהתעקשת שנשמור על החרב הזאת שלך, אני הולכת לבצע כמה בדיקות עכשיו ואז אני אקרא לרופא שידבר איתך." אמרה האחות ואני הינהנתי, היא חייכה באדיבות והחלה לבדוק את המכשירים ולמדוד את הטמפרטורה שלי.
"מה קרה לי בדיוק?" שאלתי כשהיא הורידה את משענת מיטת בית החולים שלי כדי שאשכב שוב.
"הגעת לכאן עם פצעים חמורים לחזה לבטן ולגב, חתכים מאד עמוקים שנראו די מזוהמים. הכניסו אותך כמעט מיד לניתוח ומאז אתה נשארת מעולף ליום וחצי, המשטרה הגיעה אתמול כדי לקחת דגימות ממה שהיה עליך כדי לראות מי עשה לך את זה." אמרה ולקחה שוב את המסמכים שהניחה.
"תודה, את הולכת להביא את הרופא עכשיו?" שאלתי והיא הינהנה ויצאה במהירות מהחדר, נשכבתי אחורנית במיטה ועצמתי את עיניי. הרגשתי מותש למרות שהאחות אמרה שהייתי מעולף ליום וחצי, השינה הגיעה במהירות והתעוררתי מקול של דפיקה על דלת החדר שהייתי בו.
"תתעורר ג'וש." הקול היה של נערה, פקחתי את עיני ובכניסה לחדר עמדה נערה עם שיער שחור וארוך ועיני ענבר בוהקות.
"סליחה?" שאלתי והבטתי בה בעייפות, היא התקדמה אליי וראיתי שמהחגורה שלה תלויות שתי חרבות דקות וארוכות.
"מאד מצחיק ג'וש, אחרי שברחת לנו אני לא נותנת לך לצאת לי משדה הראייה שוב." אמרה הנערה והתיישבה על קצה המיטה שלי, כנראה נראתי ממש מבולבל כי הבעת הפנים שלה עברה מחברותית למודאגת. "אתה לא זוכר?" שאלה ואני נדתי בראשי לשלילה.
"אמרת שקוראים לי ג'וש?" שאלתי והיא קמה מהמיטה.
"כן, קוראים לך ג'וש הנטון. אתה אומר לי שאתה לא זוכר כלום מהעבר שלך?" שאלה הנערה.
"לא, שום דבר. את הכרת אותי?" שאלתי והיא כיסתה את פיה עם אחת מידיה.
"אוי ג'וש, מה היא עשתה לך?" שאלה ויצאה מהחדר בריצה.
"חכי!" צעקתי וויתרתי על לנסות לרדוף אחריה כשניסיתי להזיז את רגליי ובטני שלחה גלי כאב לכל גופי, נאנחתי ושיפשפתי את עיניי עד שצורות החלו להופיע מתחת לעפעפיי הסגורים.
"אני רואה שפגשת את ניקול, היא אמרה שהיא מכירה אותך." האחות עמדה בפתח הדלת, אני הבטתי בה. שיערה האדמוני היה עכשיו מפוזר והתפזר בתלתלים מסביב לפניה החיוורות.
"ניקול…" השם נחרט בזיכרוני, הוא היה לי מוכר מאד ומיד חיברתי אותו לפניה של הנערה.
"הרופא מגיע מיד כדי להסביר לך הכל על מה שקרה." אמרה האחות בחיוך ויצאה מהחדר שוב, אחרי פחות מדקה נכנס אדם בגיל העמידה עם שיער שחור מאפיר ועיניים חומות ועייפות.
"שלום לך, אני דוקטור טוביאס." אמר האיש והעביר את מבטו מלוח עם כמה מסמכים עליו אליי.
"שלום." אמרתי וניסיתי להתיישר, בקושי רב הצלחתי להתיישב על המיטה ששכבתי עליה.
"אז כפי שאתה כבר יודע, הגעת אלינו אתמול עם כמה חתכים מאד עמוקים ומזוהמים והייתי צריך לנתח אותך כדי לראות שכל האיברים שלך נשארו איך שהם. הניתוח עבר בהצלחה ועם סיבוכים מינימליים, אתה כבר מחלים באופן מצויין ואני חושב שאולי אני אוכל לשחרר אותך לקראת הערב." אמר הרופא בחיוך ואני הינהנתי.
"תודה דוקטור, אני חושב שאני מספיק חזק." אמרתי והוא רשם משהו על המסמכים על הלוח.
"הגעת אלינו אתמול בלילה והיינו חייבים להכניס אותך לניתוח כמעט ישר אז לא הצלחנו להכניס אותך למערכת שלנו, אני צריך רק כמה פרטים עלייך כדי שנוכל לשחרר אותך כמה שיותר מהר."
"אני לא זוכר." אמרתי.
"סליחה?" שאלה הרופא והביט עלי במבט מפקפק.
"אני לא זוכר מי אני, אני לא זוכר כלום ממה שקרה לי. אני רק יודע שקוראים לי ג'וש, ג'וש הנטון." לפחות ככה ניקול אמרה לי, הבטתי על החרב שעדיין נשענה על הקיר לידי.
"אמנזיה מאד שכיחה אצל אנשים אחרי ניתוח, במיוחד כי היינו צריכים לשחרר קצת לחץ תוך גולגולתי. אני אתן לך עוד כמה זמן להתאושש, בנתיים אני רושם אותך בתור גו'ש הנטון." אמר הרופא וכתב במהירות את שמי על המסמכים.
"הנערה שהייתה כאן, ניקול, היא עדיין כאן?" שאלתי והרופא הרים את מבטו אלי שוב.
"איזו נערה?" שאל ועכשיו היה תורי להיראות מבולבל.
"הנערה שבאה לחדר שלי כדי לבקר אותי, האחות אמרה שקראו לה ניקול." אמרתי והרופא הביט בי בספק.
"לא זכור לי שבאו לבקר אותך, זה היה כתוב בנתונים שלך כשלקחתי אותם עכשיו." אמר הרופא ואני גירדתי את ראשי והרגשתי את התחבושת עליה, מבין הרווחים השיער שלי ביצבץ.
"כנראה דמיינתי," אמרתי, אבל היא נראתה כה אמיתית וגם האחות דיברה עליה. "תודה דוקטור." אמרתי והוא חייך ויצא מהחדר, הבטתי שוב בחרב. היא הייתה לבנה וניצוץ קלוש היה בקצה שלה, הושטתי את ידי ותפסתי אותה בניצב. היא הרגישה קלה יחסית לגודל שלה, כשנגעתי בקצה הלהב ראשי החל לכאוב בצורה נוראית.
~~~~~~~~~
"ג'וש!!" הנערה צרחה את שמי, ניקול הייתה כמה עשרות מטרים מאחוריי. אני אחזתי בחרב שלי בשתי ידיי ורצתי קדימה, מולי עמדה דמות שנראתה כאישה בעלת שיער שחור עיניים אדומות ובמקום אצבעות היו לה טפרים שחורים ארוכים. היא פתחה את פיה בנהמת אזהרה ושיניים חדות הופיעו, באחת מידיה היא אחזה בחרב מגועלת בנוזל סמיך מוזר. אני זעקתי וקפצתי לעברה עם החרב מונפת מעל לראשי בכדי להנחית את המכה, הדמות תקעה את חרבה בבטני. היא צחקה בקול והשליכה אותי לצד, ראייתי החלה להיטשטש עד שהכל הפך שחור.
~~~~~~~~~
שיחררתי את אחיזתי בחרב וזו נפלה על הרצפה בקול קירקוש, ליבי פעם בחוזקה ומהירות והאוויר נקרע מריאותיי עד שנאבקתי לנשום. האחות רצה לתוך החדר שלי והביטה על המכשירים בדאגה כשהחלו לצפצף באופן חריג, היא הביטה עליי ובלעה רוק בשקט.
"הכל בסדר ג'וש, אני יודעת שאתה לא זוכר כרגע אבל הכל יהיה בסדר." אמרה האחות ויצאה בצעדים מהירים מהחדר, היא חזרה אחרי כמה דקות והנערה הייתה איתה.
"ג'וש," הנערה, ניקול, הביטה בחרב על הריצפה ואז הרימה אותה והניחה אותה שוב ליד המיטה שלי. "כשתשתחרר אני אקח אותך למקום שבו נוכל להזכיר לך הכל." הנשימה שלי נרגעה מעט ויכולתי לומר כמה מילים.
"מה אני? מה היה הדבר שעשה לי את זה?" שאלתי את ניקול, היא הביטה באחות ואז חזרה עליי.
"אתה צייד, ומה שעשה לך את זה היתה השדה הכי חזקה שקיימת. אתה בעל החרב 'אור הצדק' היא אחת מהנשקים היחידים שיכולים לחסל שדים, אתה מיוחד ג'וש." היא הביטה ישר לתוך עיניי כשדיברה, איפשהו באחורי מוחי ידעתי שהיא לא משקרת. ידעתי שאני יכול לסמוך עליה, ידעתי שאני מיוחד.
"אין דבר כזה שדים, על מה את מדברת?" שאלתי והיא נאנחה.
"אני אסביר לך הכל ג'וש, אני מבטיחה."