צייד הזיכרונות פרק תשיעי

פרק 9
שכבתי על המיטה מתהפך מצד לצד ושיערי מיוזע, לא הצלחתי להירדם והרגשתי שאני חייב לקום וללכת. וזה מה שעשיתי, לקחתי תיק, יחד איתו מים וקצת אוכל, מהארוחה אתמול, את חרבי ויצאתי, הירח האיר את השמיים השחורים, והכוכבים הקטנים שהיו נראים בצורת פגיו קטנטן. לקחתי נשימה ארוכה, וצעדתי לעבר היער.
"לאן אתה הולך?" שאלה ניקול, הסתובבתי, היא נשענה על הקיר,
"אני לא יודע, אבל אני מרגיש שאני חייב ללכת" אמרתי,
"לאן?" היא התקרבה לעברי,
"לאן שהפלשבקים ייקחו אותי" אמרתי ולא היה לי מושג למה,
"אז תן לי לבוא איתך. אתה תצטרך עזרה." היא אמרה והייתה מולי,
"אני לא יודע, אם אקרה לך משהו?" חששתי.
"אז אני אקח את הסיכון" היא טפחה על גבי והתקדמה לעבר היער.
צעדנו, לא יודעים לאן, השעה הייתה 3:40 לפנות בוקר, היא חתכה את הענפים שהיו בדרכה,
"אז רוצה לדבר על משהו?" שאלה,
"אוקי, יש לי משפחה? אחים? אימא? אבא?" שאלתי בתהייה,
"הסיבה היחידה שהתחלת את ציד המפלצות, היה בגללם. הם נהרגו ע"י אותה מפלצת שמחקה לך את הזיכרון. לא סיפרת לי הרבה פרטים, אבל רואים שנפגעת מזה קשות." היא ענתה בעצבות,
"ולא היו ניצולים?" שאלתי בתקווה,
"לא שסיפרת לי." היא התבאסה מעט, וכך גם אני,
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"ג'וני, תעזוב את זה! זה שלי!!" צעקתי, הייתי אז בן 4 בערך, ג'וני היה גדול ממני ב8 שנים. רצנו מסביב לבית, רדפתי אחריו כי הוא תפס את הצעצוע שלי, "בנים די לריב" אמרה אישה מבוגרת ממני, עם שיער ג'ינג'י ועיניים כחולות על קו הלבנות, "טוב אימא" אמר ג'וני והחזיר לי את הצעצוע, הרצפה התחילה לרעוד, והגג של הבית נתלש מהקירות, פנים של מפלצת בצבע ירוק מצחין, ועיניים אדומות בצבעם של להבות אש. שיניים כמו טפרים היו מולנו, "כריס קח את הילדים מפה" אמרה אימי, היא שלפה את החרב שלי, ואחזה בה בשתי ידיה, שעדיין יש לה סינר על גופה, המפלצת פרצה לבית בזמן שאני ג'וני ואבי ירדנו למרתף, הסתכלתי מבעד למדרגות, המפלצת התקיפה את אימי, אבל היא הצליחה לחתוך את ידה, אבל היא צמחה מחדש, "ג'וני קח את זה" אמר אבי והביא לו סכין מחודד בצבע שחור ירקרק, החרב עפה, תפסתי אותה לפני שנפלה לעבר אבי וצרחה נשמעה,
"אני יוצא לחסל אותו, עכשיו תלכו!" צעק אבי והלך.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
דמעה נזלה מעיניי, היא נחתה על האדמה,
"מה קרה ג'וש?" שאלה ניקול,
"אימא שלי, היא נהרגה, והיה לי אח גם" אמרתי,
"זה מה שאמרתי" אמרה ניקול,
"ג'וני. זה היה השם שלו" אמרתי.
"והנה הבית שלי" הסתכלתי וראיתי את הבית השחור משריפה שהיה מולנו. רצתי לעבר הבית, הסתכלתי על ההריסות, על האפר, על הדם שנרקב, צעדתי לעבר הבית, ושמעתי זכוכית נשברת, ראיתי תמונה, ילד קטן ובלונדיני מחובק לאימו היה מולי,
"זה אני" אמרתי והדמעה זלגה על התמונה.
"ידיים למעלה, אם לא אני יורה" אמר איש אחד, טעינת אקדח נשמעה, הוא כיוון את האקדח על ראשה של ניקול, הסתובבתי לאט, והוא מיד זיהה אותי.
"ג'וש?" הוא שאל, והדמעות זלגו, הוא העיף את האקדח וחיבק אותי.
"מי אתה?" שאלתי,
"זה אני חתיכת אידיוט, ג'וני" הוא לא הרפה ממני, וישר איך ששמעתי את שמו, חיבקתי אותו בשיא בחוזקה, והתחלתי לבכות.