צייד הזיכרונות פרק שבע עשרה

שכבתי על המיטה בחדרי, צלעותיי מתחילות להתרפא לאט, לאט אני מביט בנוף , למה היא לא רוצה? החשיבה על זה רק בלבלה אותי עוד יותר, וגרמה לי גם להתעצבן עוד יותר.
"טוק טוק" דין ניסה להצחיק כשנכנס לחדר,
"מי שם?" זרמתי איתו וגלגלתי את עיניי,
"הצלעות השבורות ש'ך" הוא התחיל להתפקע מצחוק, חייכתי חצי חיוך והמשכתי להביט בנוף,
"מה קורה ג'ושי?" הוא אמר ושילב את זרועותיו.
"עזוב לא בא לי לדבר על זה" אמרתי, דין משך בכתפיו ויצא מהחדר,
"אה ויש ארוחה בשמונה, אם אתה רוצה אני יכול להביא לך" אמר ללפני שיצא,
"לא תודה, אני אקח לבד" אמרתי, והוא יצא.
הרגשתי מן כאב ראש כזה, לא יכולתי עוד לשכב, קמתי מהמיטה והבטתי במראה, הזזתי מעט את שערותיי וראיתי מן סימן אדמדם חיוור כזה בצורת קת***
נגעתי בו
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"מה קורה?" שאלה אישה מבוגרת, היא שילבה את זרועותיה הדקות בעודה משחקת בצמיד מעט,
"אני לא יודע, היא מעצבנת אותי" אמרתי, הייתי צעיר בערך בגיל 3 ,
"אתה יודע לפעמים, היא רק מנסה להשיג ממך תשומת לב, אתה יודע אתה אחיה הקטן והיא עדיין רוצה לשחק איתך" אמרה, לא הצלחתי לזהות מי האישה,
"ניקול בואי רגע" אמרה האישה, ניקול ירדה במדרגות באיטיות, היא הייתה אז בגיל 6 עם קוקיות שחורות ונמשים, "כן אימא" היא אמרה,
"תתנהגי יפה לאחיך" היא אמרה, ירדתי מהכיסא והמשכנו לשחק.
בום
דלת נפרצה ואיש עם מסכה שמסתירה את פניו נכנס לבית וירה בראשה של אימי, ניקול צרחה הוא צעד לעברי ונתן לי מכה במצח עם האקדח, התעלפתי והוא לקח אותי, ניקול ניסתה להיאבק בו אבל היא לא הצליחה הוא דחף אותה על השידה, שם היה מזרק לבן בו היה כתוב:
'מחלת קרישת חסר נא לא לגעת' השידה התנדנדה והמזרק נפל על זרועה של ניקול והיא נדקרה ממנו, השידה נפלה והמחלה נזרקה לעבר המערכת החיסונית של ניקול.
והאיש נעלם יחד איתי.
"ברוכה הבאה לבית החדש שלנו" אמר האיש והוריד את המסכה מפניו, זה היה אבי הקודם אבא של ג'וני,
"איפה אימא שלי, וניקול?" שאלתי,
"הם חטפו אותך ואני החזרתי אותך, אני אביך, זו אימך, וזה אחיך. אנחנו המשפחה האמיתית שלך" אמר אבי,
"אתם המשפחה האמיתית שלי" אמרתי, הייתי קטן כך שכל דבר היה יכול לשכנע אותי
"לך לשחק עם ג'וני." הוא אמר וחייך.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"איי.." אמרתי ונפלתי על הרצפה,
קמתי לאט ונשענתי על הקיר, עכשיו הבנתי למה היא לא יכולה. אנחנו אחים, ולא זכרתי את זה בגלל שהייתי קטן. הלכתי לעבר ניקול, היא בישלה לנו אוכל.
"ניקול" אמרתי ודמעה נופלת על פניי, חיבקתי אותה חזק, היא חיבקה אותי חזרה,
"נזכרתי בחטיפה" לחשתי לה באוזן, ואז היא חיבקה אותי חזק כל כך..