צייד הזיכרונות פרק עשירי
"ג'וני, אני זוכר אותך." אמרתי חנוק והוא ניתק אותי מהחיבוק מביט בי מוזר דרך הדמעות שהציפו את עיניו.
"מה זאת אומרת זוכר אותי?" שאל וניגב את עיניו ביד אחת ואת השנייה משאיר על כתפי.
"הוא איבד את הזיכרון בקרב עם המפלצת שהרסה לכם את הבית." אמרה ניקול וחרב אחת בידה, נראה שהיא עדיין לא בוטחת בג'וני. הוא הביט בי בבהלה ועזב אותי לוקח צעד אחורה, מרים שוב את האקחד ומכוון אותו אליי הפעם.
"ג'וני זה בסדר, זה אני!" אמרתי מרים את ידיי לאוויר כדי שלא ירה בי, ניקול זינקה ממקומה פורקת את האקדח מידו ומכוונת אותו לראשו.
"אין לך את האומץ." אמר ג'וני בחיוך קל.
"נסה אותי." אמרה ניקול בקור רוח.
"די!" צעקתי "מספיק עם זה! זה אח שלי ניקול, זה ג'וני." אמרתי מניח יד על כתפו, היא הנמיחה את האקדח אבל לא החזירה אותו לג'וני.
"בסדר אני סומכת עלייך ג'וש, אבל זה ישאר אצלי בנתיים." אמרה והחזיקה את האקדח בידה.
"הוגן." אמר ג'וני קצרות והסתובב חזרה אליי. "מה אתה עושה כאן ג'וש?" שאל מעביר את ידו בשיערו.
"לא יכלתי להישאר יותר בחדר, הייתי חייב לצאת." אמרתי מביט בניקול שגלגלה את עיניה נוחרת בבוז.
"למה לכאן?" שאל שוב מביט לתוך עיני.
"לכאן הביאו אותי הפלאשבקים." הודתי במשיכת כתפיים זוכה בעוד נחירה מצד ניקול, נתתי לה מבט כעוס והיא נרגעה לכמה דקות.
"אתה זוכר עוד משהו?" שאל מתחקר אותי, כאילו שעשיתי משהו רע.
"חלקים מקרבות לא ישנים, הכירויות ואת ההתקפה על הבית." אמרתי מביט בהריסות שוב.
"וזאת?" שאל אותי בלחישה, חייכתי קצרות והבטתי בה.
"חברה ישנה-חדשה, אנחנו מכירים כבר הרבה זמן." אמרתי בשקט, ג'וני הרים גבות כאילו שואל 'זה הכל?'.
"רק חברים, לפחות זה מה שהיא אומרת." לחשתי לו שוב.
"לא רוצה להרוס את ההתאחדות אבל אנחנו צריכים לחזור, בקרוב זריחה והשאר ידאגו כשיראו שאנחנו לא במכון." אמרה ניקול בקוצר רוח ידיה על מותניה הדקיקות.
"קצת חסרת סבלנות הא?" אמר לי ג'וני תוקע מרפק בצלעותיי כשהתחלנו לעקוב אחריה חזרה למכון.
~~~~~~~~~~~~~~~~~
"איזה חסר סבלנות אתה ג'וש, חכה עד שהמטרה מתקרבת ותתקיף אותה בהפתעה." אמר לי תומאס באוזניה, הייתי בחדר אטום בלי חלונות או דלתות חרב רגילה בידי ואני בפינת החדר מסתתר בצללים.
"אבל התקפה ישירה הכי יעילה." מלמלתי לעצמי מקשיב לתומאס, אחרת אני לא אעבור את המבחן ואעלה לאימונים המהירים. חיכיתי כמה שניות ואז הדמיית האויב החלה, דמות אדם כחולה אוחזת בחרב הופיעה בקצה השני של החדר מתקדמת לכיווני. רציתי לרוץ קדימה ולתקוף אותה אבל עצרתי את עצמי מחכה שתגיעה תסובב את גבה אליי, כשהיא עשתה זאת זינקתי אלייה מנחית מכה על צווארה ותוקע את חרבי בגבה. הדמות התפוגגה ברסס של פיקלסים קטנים, הרגשתי סיפוק וחייכתי לעצמי.
~~~~~~~~~~~~~~~~
"הכל בסדר?" שאל אותי ג'וני ותפס את הזרוע שלי מייצב אותי לפני נפילה.
"כן אני בסדר, זה רק פלאשבק אל תדאג." אמרתי מייצב את עצמי מתנער מזה.
"אתם בסדר שם?" שאלה ניקול בקול מקדימה בעודה חותכת ענפים לפלס לנו דרך חזרה למכון.
"כן רק פלאשבק קטן." צעקתי לה והיא לא ענתה לי, רק המשיכה לחתוך ענפים עם החרבות שלה.
תגובות (7)
המשך אולי?
כבר פרק עשירי;-;
בכל מקרה תמשיכו מחר מהר^^
פרק נחמד(:
אולי תעשו מרתון לילי? ^_^
נמאס לי לכתוב כמה שזה יפה אבל מה לעשות שזה יפה.
זה מוצלח, זה סיפור טוב. וכן, אפשר לעשות גם מרתון לילי.
תמשיכו! ברגע זה!
קארין תשלחי לי את הפרק בדואר, סבבה?