צייד הזיכרונות פרק ארבע עשרה
אולי זה חלק מחיי הקודמים או חלק חדש בי אבל אני ממש לא אוהב לשכב ללא מעש, הקירות הלבנים והמיטה הלא נוחה הזאת משגעים אותי.
"זה לא מנומס לנעוץ מבטים ניקול." אמרתי לה כששמתי לב שהיא עומדת בפתח החדר כבר כמה דקות.
"זה מטופש להאמין לכל מה שאנשים זרים אומרים לך, אבל אני לא שופטת." אמרה מרימה את ידיה באוויר נכנסת פנימה.
"את מתכוונת שאני לא אמור להאמין שאת באמת מכירה אותי ושאני צד מפלצות." אמרתי כדי להקניט אותה והיא חייכה אליי בטיפשות., צחקתי לעצמי והיא התיישבה על קצה המיטה שלי.
"איך תהליך ההחלמה?" שאלה טופחת על רגלי שכבר פחות כאבה.
"מסתדרים, עדיין כואב לי לקום וללכת אבל אני יכול לצעוק מבלי שיכאב לי." אמרת בגאווה והיא חייכה חיוך עדין שחשף גומת חן קטנה על לחיה הימנית.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"מיכאל דוליאנדר" קראה מנהלת בית הספר וילד עלה לדוכן מקבל מגילה קטנה ואנשים מוחאים לו כפיים ברעש מצלצל.
"אתה הבא בתור, מתרגש?" שאלה אותי ניקול והנהנתי בלחץ.
"מת מפחד, אבל הכל יהיה בסדר, עכשיו נעשה את מה שהתאמנו לקראתו כל חיינו." אמרתי בחיוך והיא החזירה לי אחד עם הגומה על לחייה, היא נישקה אותי על הלחי והמנהלת קראה בשמי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"עוד כמה זמן יש לך כאן?" שאלה מביטה סביב על החדר הלבן שהיה ריק חוץ מהמיטה שלי השידה לידה וציוד רפואי מצפצף ברעש.
"אני משער שעוד כמה ימים, עד שאוכל ללכת בעיקרון." אמרתי מנסה לקום לישיבה זקופה יותר ומקבל עונש על כך מצלעותיי שעדיין החלימו מהנפילה.
"נקווה לטוב אז, אני הולכת לאכול בקפיטריה אתה רוצה שאני אגיד לאחות להביא לך ארוחת צהריים לכאן ונאכל ביחד?" שאלה וקמה במהירות מהמיטה מעבירה את ידה בשיערה השחור הארוך.
"כן! נמאס לי להיות כאן לבד כל הזמן, לא תזיק לי קצת חברה מידי פעם." אמרתי והיא חייכה, היא יצאה מהחדר סוגרת את הדלת מאחוריה ואני נשענתי אחורה על המיטה משפשף את רקותיי, הפלאשבקים האלה מעייפים מאד ועושים לי כאב ראש. שתיתי קצת מים מהקנקן שישב על השידה שלי ועליו נשענת החרב שלי שהניצוץ שלה לא כבה לעולם, לפחות לא כשאני לידה או מחזיק אותה. רופא שלא זיהיתי נכנס לחדר פניו מוסתרות מאחורי מכסה רפואית והסתרתי את החרב מתחת לכרית שלי, בעיקרון לא אמורים להכניס כלי נשק לחדרים של מטופלים. הוא התעסק עם כמה מהמכשירים ובדק לי את הדופק ולחץ הדם, הוא הוציא מחט מהחלוק הלבן שלו והוציא אותו מהעטיפה הסטרילית בדיוק כשניקול נכנסה לחדר עם שני מגשי אוכל.
"ביקשתי להביא לך אוכל אמיתי ולא הזבל שמביאים לך בדרך כלל." אמרה וכשראתה את הרופא הפילה את המגשים שולפת את החרבות וקופצת עליו.
"מה אתה עושה?!?" שאלתי מזדקף בפתאומיות וכאב נורה בחזה שלי מהצלעות השבורות שלי.
"זה שד ג'וש! תקוף אותו!" אמרה לי וחתכה את המסכה מפניו חושפת שיניים חדות כתער והשד נהם בקול, הוצאתית את הלהב ממתחת לכרית וניסיתי לתקוף אותו שורט קלות את עורו נותן לניקול הזדמנות לקפוץ מאחוריו. היא שיספה את גרונו ותקעה את חרבה השנייה דרך החזה שלו, דם שחור כדיו נטף מהפצעים והשד נפל על בירכיו וקול מחריד יוצא מגרונו.
"אילך לא ראית שהוא שד?" שאלה אותי ניקול כשהשד התפוגג ביחד עם דמו השחור וליבי גרם לאחת המכונות לצפצף בקול.
"אני לא יודע… אני לא זוכר איך שדים נראים, נלחמו עד עכשיו רק במפלצות." אמרתי מניח את החרב בחזרה על השידה מנסה להסדיר את נשימותי ואת קצב ליבי לפני שהאחות תיכנס.
"ראיתי את הקרניים שלו מבצבצות מעל השיער שלו, הוא לבש את המסכה כדי להסתיר את השיניים ולא הפנה לך את הגב." אמרה מחפשת בד גזה כדי לנקות את החרבות שלה, האחות נכנסה במהירות לחדר רואה את הלכלוך על הרצפה מהאוכל שנפל ואת ניקול עם החרבות בידיה.
"ניקול, אתם צריכים לשמור על פרופיל נמוך יותר. לא כולם יודעים על המפלצות ואני לא רוצה שהמנהל משמרת שלי יגלה מה הולך כאן." אמרה האחות.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"את בטוחה בזה ניקול?" שאלתי מחזיק את ידי השבורה בעדינות כדי לא להחמיר את המצב.
"כן אני בטוחה, היא הייתה חברה מאד קרובה של אמא שלי. הן למדו ביחד במכון אבל היא החליטה על חיים בקרב בני האנוש הרגילים, היא למדה רפואה והפכה לאחות כדי לעזור לנו." אמרה דופקת על דלת הבית שעמדנו מולו, האחות פתחה את הדלת בפיג'מה וכוס תה בידה.
"לוסי, אנחנו צריכים את העזרה שלך." אמרה ניקול והאחות הביטה בי מהנהנת ומחווה לנו להיכנס לביתה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"את ידעת מי אני!" אמרתי בכעס ולוסי מביטה בי בעצב.
"כן, אבל אסור היה לי לגלות לך. הייתה צריך להבין את זה לבד כדי שאני לא אענש, לא כל הציידים מסכימים עם העניין שאני עובדת בבית החולים הזה ונותנת לציידים טיפול כאן." אמרה סוגרת את הדלת כדי שלא ישמעו אותנו העובדים האחרים. "העניין לא פתוח לדיון כרגע, מה קרה כאן?" המשיכה אוספת את האוכל וזורקת אותו לפח שעמד בכניסה לחדר.
"שד תקף אותו מחופש לאח בבית החולים." אמרה ניקול ועזרה לה לנקות.
"הכשפים לא מספיק חזקים בשביל זה, אני אדבר עם מישהו כדי שיביא לכאן כישוף להרחקת שדים." אמרה לוסי והרימה את המגשים הריקים. "תנסו לא להיכנס לצרות עד שאני חוזרת." אמרה יוצאת עם המגשים לכיוון הקפיטריה.
תגובות (3)
מרתק, אני מחכה כבר לפרק הבא
פרק מדהים, אבל אתם עדיין לא מקשיבים להערות הבודדות שלי.
חסרים לי רגשות, והרבה.
אני כותבת את זה בתקווה שאתם חליטו להתייחס להערות שלי סוף סוף.
תמשיכו.
~~~~~~~~~~ – תמחקו את זה ותשתמשו באנטר.