ציד שנתי- פרק 8

זה לא שאני לא יודעת מזה. גם לי זה קורה. אבל לראות כל כך הרבה במצב תוקפני בבת אחת, אפיללו בשביל חצוייה כמוני זה הלם.
תנו לי להסביר לכם מה זה מצב תוקפני- מתי שחצוייה במצב תוקפני היא הולכת לאכול בשר. בגלל זה אני תמיד הכרזתי את עצמי כצמחונית. כל פעם שרציתי לאכול בשר הייתי צריכה לעשות את זה בסתר. מה שקורה זה שבעבר אי היה אפשר לקנות אוכל ועד היום אנחנו צדות. ובגלל זה החושים שלנו מתפתחים- העיניים ניהיות אדומות כדי שנראה יותר טוב. הציפורניים ניהיות חדות כמו סכינים. השיער ניהיה קשה כדי שלא יפריע באמצע. האף והאזניים לא משתנים חיצוני, אבל אפשר לשמוע ולהריח טוב יותר. אבל השינוי הכי משמעותי זה הניבים. המקום שהכי כדאי לנשוך בו זה השפה של הפה. כשהטרף שומע אותנו שרות הוא חושב שאנחנו מתכוונות לתת לו נשיקה, אבל בעצם אנחנו נושכות אותו אם הניבים ותוך דקות הוא מת מהרעל. אז אנחנו שותות את הדם שזה כמו מיץ בישבילנו ולבסוף את הבשר, שזה ממלא אותנו בכוח וחוץ מזה זה מאוד טעים.
אני הולכת לראי ורואה את עצמי מכוערת. אני לא סובלת את עצמי במראה הזה. זה מדכא אותי השיער שעכשיו קשה כמו קש. או העיניים שלא מתאימות לי לשיער. אני מסתכלת על הציפרניים ונאנחת. הלק שאני ושירה עשינו אחת לשנייה נהרס, במקום זה יש קשקוש על הציפורן החדה שלי.
נשמעת דפיקה בדלת.
אני באה לפתוח ומוצאת גרסה מפחידה של פס.
"הי" אני אומרת.
"הי, את באה לאכול?" היא שואלת.
"אה… כן… ברור…" אני לא רוצה שיראו אותי ככה, אבל הבטן שלי מקרקרת כל כך חזק שאני מסכימה.
" אז בואי"
אנחנו הולכות לקפיטריה אם כולם ונכנסות. אני שוחה אל התור ומחכה שיהיה תורי.
נותנים לי שלוש דגים, חמש אבני ים ורגל של תמנו. אני לוקחת כוס וממלא לעצמי מיה, שזה נוזל שבא מצמח מעוד נפוץ בכל הים. לא תעים או ממלא כמו דם אלה חסר תעם. כמו מים.
אני מוצאת את לינדה ובאה אליה. אנחנו אומרות הי ומתישבות לאכול.
הדגים ורגל של תמנון תעימים. אנחנו לא מדברות. רק אוכלות. אבני ים לא משהו אבל הכול מילא ביחד מילא אותי.
"טוב, אני יבוא אלייך מחר בבוקר ללוות אותך לכיתה. את תוכלי לשבת לידי אם את רוצה."
"בטח" אני עונה. עד שאני חוזרת לחדר אני ניהיית יפה עוד פעם. ואני נרדמת ללילה ללא חלומות.