צחורה||פרק 6

בחושך של חדר האורחים המעופש, הייתי מתקרבת לסבתא שלי ושומעת בקול החזק והיציב שלה, שלא התאים כלל לאנשים זקנים, מספרת את אותו סיפור.
" פעם היו יצורים שקראו להם ריינים.הם היו יצורי גשם אדיבים וסודם נשמר מן האנושות, אך יום אחד אדם מרושע גילה אותם, ובדרכים מסתוריות הפך לרייני בעצמו. אז החליט להכחיד את הריינים מן העולם, ובתוכנית מתוחכמת הפך לשליטם, שבאופן מוחלט היה לו הכוח להרוג ולהחיות ריינים ואנשים. כך החליט האיש המרושע והמתוחכם, אך לעיתים הטיפש, לעשות: כדי להפחית את עזרת הריינים לבני האדם, כשתסתיים משימתם, הם ימותו- ולעיתים המשימה ארכה שעה או דקה תמימה. אחרי המון דורות, הייתה ריינית ששמה היה מיקולה. היא החליטה לעשות את המעשה האמיץ ביותר שעשו הרייניות, שהיו די ניטרליות לעומת הגברים, שהיו יותר דומיננטיים בקבוצתם. מיקולה החליטה להיות בת זוגתו של בן אדם, ולאחר שנה היה בבטנה תינוקה של בן האדם. היא ידעה שהיא תמות כשתלד את היצור או היצורה שלא ברור מה יעשו בעולם הזה, אך היא ידעה גם שמאז ומתמיד זו הייתה משימתה. בסופו של דבר ילדה בת מקסימה, ובפתק שכתבה לבעלה החליטה לקרוא לה נדיה, ע"ש הנסיכה החורפית באחת מהאגדות של הריינים. סוף הסיפור, הגיע הזמן לישון", תמיד כך סיימה סבתא, ופלטה פיהוק מזוייף. אני פלטתי פיהוק אמיתי ושאלתי בקול ישנוני: "אז מה קרה לנסיכה נדיה?", ומעולם לא קבלתי תשובה.
חיכיתי בקוצר רוח עד שדרק סיים ללעוס את הסטייק בעצלנות ומשכתי את שניהם לחצר.
"אני נדיה הנסיכה מהסיפורים של סבתא?", שאלתי בתוקף.
"אממ… נדיה, זה די מסובך", ענתה בגמגום ג'סמין.
"את מסובכת"
"נדיה, אנחנו לא נוכל להסביר את זה עכשיו"
"רגע. אמא ואבא הם לא ההורים הביולוגיים שלי?"