צחורה|| הקדמה

יש אנשים שאוהבים את הקיץ. לדעתם הוא מסמל שמחה. השמש הזורחת כל היום, הקרטיבים והמאכלים הקרירים, הים, הבריכה..
אני לא מהם. תמיד שנאתי את הקיץ. את האור. העדפתי בהרבה את החושך החורפי, את העננים האפורים, טיפות הגשם שמטפטפות בקצב מהיר. לדעתי החושך הוא האור- בחושך אני עצמי, בלי מסכות. כשהייתי בת 3, לא פחדתי מחושך. התעקשתי לישון בלי מנורת לילה בצורת נסיכה. אני זוכרת שבכתה א', הייתה לנו שלולית גדולה ליד הכתה שלנו. קראנו לה "הבריכה". יום אחד החלטנו כולנו שנקפוץ ל"בריכה" שלנו. אז קפצנו. למזלנו, לא טבענו, כי היינו אולי בסנטימטר או שניים גבוהים מכדי לטבוע, אבל כל הילדים התקררו וחלו בשפעת נוראית. חוץ ממני. הרגשתי שהקור לא מזיז לי. הרגשתי טבעית במקום ההוא. כשהמחנכת קראה לי, הרגשתי כאילו היא תולשת אותי מהמקום שלי. להורים שלי היו המון סיבות לחשוד. הייתי נראית- מוזרה, בלשון המעטה. העור שלי היה לבן. לבן מדי. הוא נראה כמו עור של בובת חרסינה. השער שלי היה בין שחור לאפור ממש כהה, אבל לא אפור כמו של שיערות שיבה- אפור אצילי יותר. הוא תמיד הזכיר לי את העננים בצבעים הכהים שמופיעים בחודש ינואר או דצמבר. העינים שלי היו בצבע תכלת בהיר. אולי זה היה נדמה רק לי, אבל בקיץ הן כהו מעט וחרגו מהצבע הטבעי שלהן. נוסף למראה המוזר שלי, היו עוד כמה מקרים שונים ומשונים במהלך שנות לימודי בבית- הספר היסודי, אבל אלה נשכחו. כשעליתי לחטיבת הביניים, הייתי מעט חכמה יותר. יום אחד הבנתי באמת מי אני. או בעצם, מה אני.