צדק פרק 3

-פרק 3-

יום לפני. שעת צהריים.
ליסה בסלון עסוקה בניירת. קייסי יוצאת מהחדר שלה עם בגדי ספורט.
"נו, את באה?"
"לאן?" ליסה שואלת.
"לריצה, מה שקבענו בבוקר".
"אוי.. יש לי הרבה עבודה, אולי פעם אחרת".
"טוב" קייסי אומרת.
"תורידי קלוריות גם בשבילי" ליסה צועקת וצוחקת.
"אוהבת אותך" קייסי צועקת חזרה.
קייסי יוצאת מהבית. ליסה קמה, מכינה קפה וחוזרת להתעסק עם הניירת.

מאוחר יותר באותו יום:
השעה כבר 20:00, קייסי עדיין לא חזרה. ליסה מתקשרת אליה אבל הטלפון שלה סגור. היא מחליטה לצאת לחפש אותה. היא הולכת בפארק, איפה שהן תמיד רצות, אבל קייסי לא שם, גם אף אחד לא ראה אותה. היא חוזרת הביתה כדי לבדוק אם קייסי אולי חזרה. קייסי לא שם. ליסה מחליטה להתקשר למשטרה.
"הבת שלי נעדרת… היא יצאה לריצה לפני כמה שעות ולא חזרה…".
שני שוטרים מגיעים, שואלים כמה שאלות, ולוקחים תמונה של קייסי. כשהם עוזבים ליסה לחוצה, הולכת ממקום למקום, מחזיקה את הטלפון ביד למקרה שקייסי תצלצל.

20:30. דפיקה בדלת.
שני השוטרים נכנסים.
"נו, יש חדש?" ליסה שואלת בדאגה.
השוטרים מבקשים ממנה לשבת. הם מספרים לה שגופה של נערה נמצאה בסמטה לא רחוק משם, ושהם צריכים שהיא תבוא איתם לתחנה לזהות אותה.
"לזהות אותה?…. זאת…. אתם מתכוונים……" לפני שליסה סיימה את המשפט היא פרצה בבכי. אין סיכוי שזאת קייסי. קייסי ילדה טובה, אין סיכוי שמישהו ירצה לפגוע בה.

הם יוצאים מהבית. נכנסים לניידת ונוסעים לתחנה. כל הזמן הזה ליסה לא מאמינה שייתכן שהבת שלה איננה.

ליסה נכנסת לחדר. על השולחן מונחת גופה מכוסה סדין לבן. הרופא שהיה שם מסיט מפני הגופה את הסדין. ליסה רואה אותה וקורסת. היא נשכבת על גופתה של קייסי ובוכה. הבכי שלה שובר את הלב.
"למה?…… למה עשו לך את זה?……… מי יכל לעשות את זה?…….. מפלצות…. לקחו לי את הילדה…..".
עוברות עוד כמה דקות עד שליסה נרגעת ויכולה לדבר עם השוטרים.
ליסה עונה על השאלות של השוטרים ומנסה להבין מה קרה. היא יושבת שם, חיוורת, רועדת, לא מצליחה לעצור את הדמעות. היא מגמגמת. לא יודעת מה להגיד. קייסי הייתה אהובה, היו לה המון חברים. כולם אהבו אותה.
כשהם מסיימים ליסה חוזרת לחדר שבו היה גופתה של קייסי, יושבת שם כמה דקות והולכת.

ליסה מגיעה הביתה. הבית חשוך, שקט, עצוב. היא ישר הולכת לחדר של קייסי. היא מתיישבת על המיטה ומסתכלת סביבה. לא מאמינה. היא לוקחת את החולצה של קייסי, שהייתה מונחת בקצה המיטה, ומריחה אותה. ליסה מחייכת. היא מניחה את החולצה בצד ונשכבת. מסתכלת לתקרה, עוצמת עיניים ונרדמת.

יום למחרת. שעות אחר הצהריים.
ליסה יושבת בחדר של קייסי ומעיינת באלבומים ישנים.
"את רוצה משהו לאכול?" ונסה שואלת.
"לא" ליסה עונה.
"את צריכה לאכול משהו".
"אני לא רעבה".
"אולי תפתחי את הדלת… שנדבר…."
"אני רוצה להיות לבד" ליסה עונה וממשיכה להסתכל בתמונות.
ונסה נשארה שם עוד כמה שניות והלכה.
ליסה נתקלת בתמונה מצחיקה שלה ושל קייסי. היא מגחכת ומלטפת את הפנים של קייסי. פתאום היא מרגישה מגע ביד, כאילו קייסי מסמנת לה שהיא עדיין פה, שהיא לא עוזבת אותה.
היא ממשיכה לעיין באלבום.

כעבור שבוע.
"אני לא מאמינה שעבר שבוע…זה נראה כאילו רק אתמול זיהיתי את הגופה שלה" .
ליסה יושבת במעגל, מסביבה עוד אנשים שאיבדו מישהו.
"אני ידעתי שמשהו רע קרה עוד לפני שמצאו אותה, קייסי הייתה אחראית, אין סיכוי שהיא הייתה מאחרת בלי להודיע, אבל שמרתי על אופטימיות, כי לא טוב לחשוב רע כל הזמן… כשהשוטרים חזרו….." ליסה לוקחת נשימה, מנסה לעצור את הדמעות, כולם מסביבה מרוכזים בה, רוצים להמשיך לשמוע אותה, הם כואבים בשבילה, מבינים אותה, גם הם עברו את זה..
"כשהשוטרים חזרו ראיתי על הפנים שלהם… ראיתי שמשהו קרה. כשהם אמרו לי שאני צריכה לזהות את הגופה פשוט התפרקתי. איך אני אמורה להסתכל על קייסי ככה… כ"כ חסרת חיים".
בשלב הזה ליסה השתתקה. היא נזכרת ברגע הזה שראתה את גופתה של קייסי.
"הפנים של קייסי היו כמו של מלאך, עדינות, יפות, הייתה לה חבלה על לחי שמאל.. זה נראה כאילו היא ישנה… חיכיתי שהיא תפקח את העיניים… שתגיד אמא אני אני בסדר… אני לא יכולה לחשוב על מישהו שייפגע בה… מי שזה לא יהיה הוא צריך להיות בן אדם חסר נשמה… ואני מחכה ליום שאני אמצא אותו… הוא יצטער על זה".
"למצוא אותו… זה אולי סוג של סגירת מעגל.. אבל זה לא מקל על הכאב… להפך… הידיעה שזה הבן האדם האחרון שראה את הבת שלך בחיים זה מכאיב יותר" אמרה אחת הנשים שם.
"כשהבן שלי נרצח בקטטה ההיא… הייתי עסוקה רק בלמצוא את הרוצח העלוב הזה… לכולם אמרתי שכשאני אמצא אותו הוא יסבול… אבל כשמצאו אותו זה לא הזיז לי.. הוא נכנס לכלא.. הוא יישב את מה שיישב וזהו… שום דבר לא יחזיר את הבן שלי, או את הבת שלך… ולחפש את הנקמה הזאת שאת רוצה.. רק יכאיב לך יותר.. פשוט תעזבי את זה.. עם כמה שזה קשה.. ותתרכזי בבת שלך.. בלזכור אותה.. בלדבר עליה.. ". היא מוסיפה.
"את מי שהרג את הבת שלי לא מצאו.. אולי גם לא ימצאו.. אבל זה לא ישנה לי.. הבת שלי עדיין תהיה מתה, אני עדיין יישאר עם החור הזה בלב… " מוסיפה אחת הנשים.

הפגישה מסתיימת. ליסה מעשנת בחוץ. איש מסתורי מתקרב אליה.
"היי…אני טוני… אני משתתף בצערך".
"תודה".
"להרוג כלב לא מרפא את הנשיכה" טוני אומר.
"מה?"
"נגיד ואת מוצאת את מי שרצח את הבת שלך… מה יצא לך מיזה?"
"אני יכולה לתת לך 10 נימוקים מה זה ייתן לי".
"את אומרת את זה בגלל שאת מתאבלת, אבל ברגע שתמצאי אותו.. זה לא ישנה לך… אולי זה יתן שקט וצדק לבת שלך… אבל כמו שאמרו לך…לך זה יכאב".
"אולי כן ואולי לא". ליסה משליכה את הסיגריה על הרצפה ודורכת עליה.
"תרצי להצטרף אליי לכוס קפה?".
"אוקיי, למה לא?".

הם הולכים לבית קפה סמוך ומתיישבים.
"אז מה הסיפור שלך?" שואלת ליסה.
"הסיפור שלי?" טוני שואל.
"למה אתה מגיע לפגישות..".
"אשתי…. נפצעה קשה בתאונת דרכים.. הייתה שבוע בקומה עד שנפטרה".
"והנהג?"
"היה שיכור, התאבד כמה ימים אחרי שהיא נפטרה".
"מה הרגשת אחרי שהוא התאבד?",
"למען האמת כלום, לא הייתי עצוב או שמח. פשוט כלום".
"אני רק רוצה שקייסי תנוח, זה הכל".

מאוחר יותר באותו היום.
ליסה נכנסת הביתה. הבית שקט וריק. היא עומדת באמצע הבית כמה דקות. ואז יוצאת מהבית.
היא הולכת למקום בו מצאו את הגופה של קייסי. יש עדיין את הסרטים הצהובים של המשטרה, יש כמה פדלי נרות ישנים. היא הולכת לאט לעבר כתם דם שיש שם, סימן נוראי למה שקרה שם. היא מתכופפת ומניחה יד על הכתם. "איך יכלו לעשות לך את זה…" היא ממלמלת. היא עדיין על הרצפה, מסתכלת סביבה..

באותו זמן.
קייסי ואלכס הולכות ברחוב בו קייסי נרצחה, אולי קייסי תצליח לזכור משהו. הן מגיעות למקום בו גופתה נמצאה ורואות את אמא של קייסי. קייסי מסתכלת עליה בכאב..
"אם הייתי יכולה, רק עוד פעם אחת.. לחבק אותה ולדבר איתה…." קייסי אומרת.
"מה היית אומרת לה?" אלכס שואלת.
"שאני אוהבת אותה… שאני בסדר… שאני תמיד יהיה איתה… איכשהו". קייסי אומרת ומחייכת קלות.

ליסה נעמדת. מתבוננת על הרחוב. בדיוק איפה שקייסי ואלכס עומדות.. זה נראה כאילו היא מסתכלת עליהן.

קייסי ואלכס מסתכלות עליה.
"זה נראה כאילו היא רואה אותנו" קייסי לוחשת לאלכס.
"היא לא".
אחרי כמה שניות ליסה עוזבת את המקום וקייסי ואלכס ממשיכות בדרכן.