צבעי היער (פרק 3)

ארדן וווסיליסה ישבו על בול העץ יחד. היא דאגה לשבת במרחק מה ממנו, ידייה הצנומות סגורות זו לצד זו על ירכייה. ארדן בהה בה בהערצה, בוחן בקפידה את עורה החלק ואת אוזניה המחודדות. נדמה כאילו היא חזרה לאותה עמדה חוששת.
"תוכלי לספר לי עוד… עלייך? על אלפים? איך הגעת לכאן?" היא הפנתה את מבטה לעברו בביישנות.
"אלפים דואגים להתרחק מבני האדם. ישנם סוגים שונים של אלפים… אני מגיעה מממלכה של אלפי שלג. אנחנו חיים בעולם הזה שנים רבות לפניכם, בני האדם… אבל הסכמנו שלא להתערב בעניינים שלכם." היא חייכה, חיוך קטן שכלל נימה עצובה,
"אלפי שלג הם אציליים, מלאי חמלה. לא רצינו לפגוע בכם מעולם." הסבירה. דבריה הקסימו את ארדן, וכן הקרבה לדברים שנכתבו בספר האגדות שנהג לקרוא לעיתים עם אימו.
"אז איך הגעת לכאן?" שאל, מוקסם, מסוקרן ומהופנט. היא הסיטה את מבטה בביישנות וחשש, והמשיכה את דבריה.
"הייתה חלוקת דעת ביני לבין ההורים שלי… ופשוט…" דמעות החלו יורדות מעיניה, בעודה רועדת ומזיזה את רגליה החבולות מצד לצד. ארדן לא ידע מה לעשות.
"רצתי… וברחתי!" אמרה ווסיליסה בקול חנוק ומלא חרטה.
"נכנסתי ליער… ולא הפסקתי לרוץ… הנעליים שלי נאבדו בדרך, וברגע בו הבנתי שזה לא היה רעיון טוב… ראיתי חבורה של ב-בני אדם… והם היו… נוראים יותר מכל מפלצת שפגשתי…" הדמעות והיבבות נשפכו ממנה, והיא כיסתה את פניה בידייה הקטנות, פרצופה מאדים. ליבו של ארדן נמלא בכעס, ועיניו החלו לדמוע גם הן. הוא כל כך ריחם עליה, ורצה להגן עליה… אבל הוא הרגיש שאין ביכולתו לעשות דבר. הוא רק ישב לידה, צופה בה בוכה בקולי קולות, ומחזיק חזק את הדמעות שעמדו לצאת במלואן. הוא ניגש אל אחד מתיקיהם, מוציא במהרה תחבושות ואת הספר האהוב עליו.
"אני יכול לטפל בך. אני אעזור לך, אני מבטיח…" אמר בקול חנוק. ברגעים אלו, הוא הרגיש כל כך חלש. חסר תועלת. כאילו בגלל כוח לא מוסבר כלשהו, הוא היה אמור להיות שם, ולהציל אותה. אבל אותו המשפט הדהד בראשו. אתה רק ילד, מה תוכל לעשות?… הוא קיבץ אגרופיו בעודו מהנהן את ראשו במרץ. הוא התכופף וניגש לעברה, מביט בפצע הגדול ביותר על ברכה. ווסיליסה הציצה מבעד לאצבעותיה הרטובות מדמעות, מביטה בו בעיניה הגדולות. היא לא אמרה דבר, נותנת לו בשתיקה את האישור לטפל בפצעיה. ארדן מיהר להוציא את אחד מבקבוקי הזכוכית שברשותיהם. הוא היה מלא במשחה ירוקה וגושית במקצת, אותה הוא ואמו הכינו מתי שנחתך מענף דוקרני. הוא מרח אותה בעדינות על הפצע של האלפית, וחבש אותו מסביב לרגלה. לאחר מכן, הוא הרטיב את כף ידו במי האגם, ושטף בעדינות את הלכלוך והפצעים.
"תודה." היא חייכה לעברו בחמימות, פניה מתחילים להתייבש. ופעם נוספת יכל ארדן להרגיש את כפות רגליו מדגדגות ואת אוזניו מאדימות.
"אמא שלי תוכל לעזור לנו. קוראים לה קאיה, והיא ממש נחמדה וטובה לכולם. אני בטוח שנוכל להביא אותך לבית שלנו ונשמור עלייך, ו… בטח גם נוכל להחזיר אותך לבית שלך!" ווסיליסה שמחה למשמע דבריו. היא מיד התאמצה לקום על רגליה, מתגברת על הכאב, היא נעמדה ביציבות. מחייכת אליו בגאווה, היא סידרה את שיערה המבולגן והבהיר והעבירה אותו אל מאחורי גבה. לפתע, הם שמעו קריאה,
"אני חושב שהיא כאן!" בצירוף לצעדים מהירים השוברים את העלים תחת רגליהם. ווסיליסה הביטה בארדן במבט מלא אימה. שניהם ידעו במי מדובר.