צבעי היער (פרק 2)

ארדן פחד. למעשה, הוא פחד מאוד. אבל בליבו הייתה להבה בוערת, תחושה חזקה של תעוזה. הוא הרגיש שעליו להיות אמיץ, ואם לא בשביל עצמו, אז בשביל אמא שלו. הוא קם על שתי רגליו, והרים מקל עץ ארוך מהרצפה. דמעות הציפו את עיניו. ארדן שנא אלימות, אבל הוא כל כך פחד, והרגיש כל כך אבוד. הראש שלו נהיה כבד וכולו מסוחרר. הוא צעד אל כיוונן של זוג העיניים הבוהקות, ובידו האחת הזיז את השיח וחשף את היצור המזוויע….
רגע.
זאת הייתה ילדה.
ילדה יפיפיה, ליתר דיוק. המקל נפל מידו במהירות. הוא חשב שהלב שלו יפסיק לפעום בגלל שאין סכנה, אבל משום מה, ליבו פעם אפילו חזק ומהר יותר. והראש שלו נהיה אפילו כבד יותר. זה הרגיש כאילו כל המציאות שלו נמסה. היא הביטה בו, מבולבלת ואבודה. זאת לא הייתה סתם ילדה.
זאת הייתה ילדה אלפית, עם עור צח כשלג ושיער לבן וארוך. עורה הלבן היה מלא בשריטות, לכלוכים ופצעים. היא נראתה כבת גילו. עיניה היו כחולות וצלולות כקריסטל. על גופה היא לבשה שמלה תכולה, כמעט לבנה, שהייתה נראית מהודרת ואפילו מלכותית אם לא הייתה גם היא מלאה בלכלוך וקרעים. ארדן לא שם לב כמה זמן הוא בהה בה, וכיצד דמעות החלו לצוץ בעיניה.
"בבקשה… בבקשה אל תפגע בי… בני האדם.. אתם.." היא מלמלה בקול רך אך שבור. זו הייתה דרך טובה לתאר אותה, עדין אך שברירי. מחשבות התרוצצו במוחו של ארדן כמו עדר של סוסים. אלפים אמיתיים? זו בהחלט הייתה אלפית מול עיניו. הוא זיהה אותה היטב לפי כל התיאורים שבספר. אבל… האם זה אומר שכל סוגי היצורים והמפלצות, הם כולם אכן אמיתיים? הוא מצמץ, ממשיך להביט בה. זה היה הרבה לקלוט בשביל ילד בגילו. בגלל אהבתו לאותן חיות קטנות ועדינות, הוא ידע היטב כיצד לנהוג. ארדן התכופף, מביט בה ישירות אך לא מתקרב.
"אני לא אפגע בך." אמר בקולו הרך והיציב. היא החלה לנגב את הדמעות מעיניה באיטיות, אך בכל זאת, זה לא נראה כאילו סמכה בו לחלוטין. ובצדק.
"ואני מבטיח לך, ישנם כל כך הרבה בני אדם… אני לא הולך להצדיק אותם. אני יודע שהרבה מהם מלאים בשנאה ורצונות רעים. אבל לא כולם רעים. אנחנו יכולים להיות טובים, או לפחות להבין שלא צריך לפגוע באחרים." המשיך, שומר על קולו יציב ולא מאיים ומביט ישירות בעיניה. הוא חייך לעברה, והיא החזירה חיוך קטן. הוא הרגיש איך הבטן שלו מתחממת וכפות הרגליים שלו מדגדגות. האם היא יודעת כשפות בגיל כל כך צעיר? תהה לעצמו.
"אני מאמינה לך… אתה לא נראה כמותם כלל." החזירה, מנסה לקום, אך נדמה שגופה חלש מדי. ארדן תהה לעצמו מה בני האדם עשו לה, ואיך בכלל הגיעה לכאן, ולמה. הוא הושיט לעברה את ידו, מוביל אותה לשבת על בול עץ שליד הנהר, לצידו.
"איך קוראים לך?" למרות סקרנותו הגוברת, הוא לא רצה לשאול על הדברים הרעים שקרו לה, ייתכן שאפילו לא מזמן. ייתכן שהיא אפילו עדיין בסכנה…
"ווסיליסה. בשפת האלפים העתיקה, המשמעות של השם שלי היא 'מלאת תקווה'…" הבעת פניה חזרה לאותה הבעה עצובה שהייתה קודם לכן. "בזמנים כאלו, השם שלי מרגיש כמו ציפייה גדולה מדי…" המשיכה. הוא ניסה להזכר במשמעות של השם שלו, נזכר שאימו יצאה לא מזמן לחפש עשבים בשביל הארוחה שלהם, מאוחר יותר. הוא חשב לעצמו שכדאי לחפש אותה, ולא רק בשביל זה, כמובן; אלא גם בשביל שתעזור לו לטפל בווסיליסה.