צבעי היער (פרק 1)

הילד הצעיר התרוצץ בהתלהבות בין העצים הגבוהים שהקיפו אותו מכל צדדיו. הוא החזיק את רצועות תיק העור העמוס שעל גבו. היו שם מספר כלי מים, ספרים, דפים. וכמובן, כלי היצירה שלו. מכחולים העשויים מעץ ושיערם של סוסים, וצבעים שהכין בעצמו יחד עם אימו. הם הכינו אותם יחד מפירות ועלים שונים. היא הייתה חוקרת והרפתקאנית גדולה. מלאה בסקרנות, מרץ ועקשנות ומוכנה לעמוד בפניו של כל מכשול. שיערה היה אדמוני ופראי. היא תמיד הייתה נושאת איתה המון ספרים שונים, כשהאהוב על בנה היה האחד שהשתמשו בו בכדי ליצור צבעים. זה היה ספר על כל הסוגים השונים של צמחים בטבע, בכל סוגי היערות שהיה לעולמם להציע.
הילד, שמו ארדן, החזיק את ידה של אימו בעודם ממשיכים ללכת אל תוך היער. בידה השנייה החזיקה מפה רעועה המצויירת ביד, בוחנת לאן כדאי שילכו. ארדן המשיך להסתכל לכל כיוון, נפעם ונרגש. העצים היו גבוהים, איתנים וצבעם עז. והוא הבחין בחיות שונות מתרוצצות על האדמה ובין העצים. הוא הבחין בארנבים שמקפצים אל מחליתוהם וסנאים שמטפסים בקלילות לאורך גובהם של העצים. חיות, ובייחוד החיות העדינות והזריזות של היער, היו דבר אחר שארדן העריך ואהב. הוא היה ילד שקט וחולמני, עם אהבה רבה לטבע, וסקרנות ליופיו המסתורי שעדיין לא ראה במלואו.
"הנה זה." קראה קאיה, אימו של ארדן, נותנת לעברו חיוך רך. הם עמדו מול נהר צלול, מוקף אבנים, צמחייה ומספר חיות קטנות. הם התיישבו על זוג אבנים גדולות, וארדן הניח את תיק העור שהיה על גבו לצד רגליו. הוא הביט בפניה של אימו בחיוך שקט, אך מסופק. הייתה לו היכולת להעריך את הרגעים הקטנים והיפים שבילה יחד עם קאיה, וכמה יכל ללמוד ממנה. היא החלה להוציא את אחד מהספרים שהיה ברשותם.
"איזה אחד תרצה קודם?" שאלה באותה הרכות האימהית והסבלנות האופיינית לה. בנה הצעיר הביא ממנה את צדדיה הטובים ביותר, והיא תעשה הכל בשביל לשמור עליו מכל רע. ארדן חשב לעצמו, ולאחר מספר שניות אמר,
"היום אשמח לאחד שונה. מה לגבי סיפור האגדות ההוא?" הוא הצביע במחווה עדינה אל אחד הספרים העבים שהיו ברשותם. אימו הניחה את הספר על ברכיה ופתחה אותו, והוא היה מלא בציורים של יצורים דמיוניים, שונים ומשונים, שחיים ביערות. למשל, נוריה היה שמו של גזע של יצורים קטנים דמויי ארנב, שאוזניהם נפתחו לרווחה והם יכלו לעוף בעזרתן. פיות קטנות ועדינות שלא גדולות יותר מפרח, אלפים אציליים. החלק המפחיד בסיפור היה על היצורים האפלים. ביניהם היו זן דמוי אדם, שעורו נראה שגוי. מכל עבר, נוצות שחורות וקטנות היו צצות מעורם של היצורים האלו. היו להם אוזניים מחודדות כמו של האלפים, אבל פניהם תמיד היו מעוותות, ועיניהם שחורות לחלוטין.
ארדן החווה לתמונה של היצורים דמויי העורב בחשש. "מה אלה? מה הם עושים?" שאל.
"לפי מה שכתוב כאן… הם חוטפים דברים יקרים ובעלי ערך לאחרים. גם אם מדובר באנשים אחרים." הסבירה אימו ברצינות, עד שמהרה לשנות את טון הדיבור שלה,
"אבל, תזכור לא להשאב לזה יותר מדי! זה רק סיפור אגדה, אחרי הכל." היא ליטפה את ראשו בעדינות, "יצורים כאלה לא קיימים באמת, רק בדימיון." הם הביטו יחד על ארנב קטן שקיפץ על האדמה, מה שהרגיע ושימח את ארדן. הוא הוציא את כלי הציור שלו מין התיק, מוכן להרגע לצלילי המים ולצייר את היער והחיות הקטנות שמתרוצצות בו.
"או, בזמן שאתה תצייר, אני אוכל ללכת להביא עשבים בשביל הבישולים שלי, ונכין ארוחה קטנה. מה אתה אומר?" היא חייכה אל בנה בחום, והוא כמובן הנהן.
ארדן התחיל למשוך את המכחול על הדף בתנועות עדינות. הוא רצה להציג את השלווה של הטבע בכל משיכה. אך לפתע, מבין השיחים, משהו שבר את הרוגע והשלווה שהרגיש. אלו היו זוג עיניים זוהרות שהביטו ישירות אליו מבלי למצמץ, והוא הרגיש רשרוש שמתקרב לכיוונו…