צבועים- פרק 5- מתוקן

אז כמו שאמרתי אני לא מרוצה כל כך מהפרק אז החלטתי לשכתב אותו ולהכניס לתוכו את ההערות שלכם, האמצע אותו הדבר. בהתחלה הורדתי קצת והסוף שונה, ניסיתי להוסיף יותר תיאורים ושהפרק יהיה יותר מובן, תהנו-

"בעלי הצבע חיים בפלורטיין, יש לי קוביית עץ קטנה שנלוות איתי לכל מקום, זה השער" אמר קארל בקול רך ונגס בקרואסון שהזמין בבית הקפה ששהו בו לאחר שסיימו את השיעור הפרטי בחשבון. "בפלורטיין גרים שמונה בעלי צבע ומשפחותיהם, שהם שולטים בגוונים של הצבע, למשל, הורייך, ללא ידיעתם, שולטים בצבע התכלת והכחול הכהה, אני שולט בצבע הלבן, הוריי שולטים בצבע לבן בוהק ובלבן קצת יותר כהה" הוא נגס פעם נוספת מהקרואסון. "הכל היה טוב ויפה עד שאריון, בעל צבע השולט בצבע השחור החליט לשלוט בפלורטיין, אחיו, אמודן ניסה לעצור אותו אך נכנע לאחר שאריון איים להוציא אותו להורג." ליאה הביטה בו מחליקה לפיה רצועת פסטה. "בעלי צבע מתגודדים מאז כדי לצאת כנגד אריון, אבל מכיוון שבעל צבע אחד נחטף ו…" "נחטף?" קטעה ליאה את דבריו. קארל הנהן. "אדוארד רוברטס, לא כל כך הכרתי אותו אבל יצא לי לעבור איתו סדרת אימונים קצרה, בחור נחמד בסך הכל." ליאה הזיזה את קערת הפסטה הגמורה לצד השולחן. "איך הוא נחטף?" שאלה. "הוא ועוד כמה לוחמים, חלקם בעלי צבע, יצאו למתקפה נגד אריון, הוא נשבה ומאז לא ראו אותו, יש כאלה שאומרים שהוא מת, אבל יש מאמינים שהוא חי ומחכה לנקמה" ליאה הנהנה, והזיזה את שיערה השחור מאחורי אוזנה. "כמו שאמרתי, אחד שנחטף ועוד כמה שמפוזרים בפלורטיין." קארל הרים את ידו ומלצרית אדמונית שיער התקרבה אליהם. "עוד קרואסון שוקולד" אמר והמלצרית הנהנה. "למה הגעת לכאן, לא טוב לך בפלורטיין?" קארל נאנח. "אפשר להגיד, תמיד לא הרגשתי בנוח שם, זה לא המקום שלי" הוא אמר וסובב את המזלג הכסוף בידו. "אני חושבת שאני צריכה ללכת לפלורטיין" היא אמרה זאת בהדרגה. "מה?!" צעק קארל, כמה אנשים שישבו בסביבתם הביטו בהם. "לפי מה שאתה מתאר, לשם אני שייכת, צריכים אותי" קארל נד בראשו. "ליאה, זה לא כמו שזה נשמע, בעלי הצבע, הם בסכנה, ואת אחת מהן" ליאה הרימה את ידה. "די קארל, זה סופי, תפגוש אותי היום בארבע כאן, אני צריכה לארוז" היא יצאה מבית הקפה נסערת והותירה את קארל עם החשבון.
–
"להתראות אמא" אמרה ליאה ורכנה לעבר אמה שקראה עיתון בסלון הבית. "להתראות מתוקה שלי" היא נשקה לה ומבט דואג בעיניה. "הכל יהיה בסדר, אני בסך הכל טסה לכמה זמן, לא משהו רציני" אמרה וניגשה אל דלת הכניסה. "תשלחי תמונות" שמעה את אמה קוראת. "מבטיחה" קראה ויצאה מהבית. ליאה ידעה לנצל את היותה בת שמונה עשרה כראוי, מאז יום הולדתה היא עשתה כל מה שברצונה.
היא פסעה על המדרכה שנצבעה באפור דהוי. 'בית הקפה קרוב' חשבה וחייכה, מנסה לעודד עצמה לקראת מסעה. "ליאה!" שמעה צעקה. קארל נופף בידו לעברה, מזוודה לבנה ניצבה לידו. "יוצאים?" שאלה וחייכה חיוך מנחם. "יוצאים" השיב לה. הם פסעו לעבר השירותים של בית הקפה והסתתרו מאחורי אחד התאים. קארל הוציא קוביית עץ קטנה וזרק אותה לחלל האוויר. "לפלורטיין" קרא ובית הקפה החל להיעלם.

–
האדמה החומה נפרשה לאופק ואף דבר לא נראה מלבדה. אף קול לא נשמע ואף תזוזה לא נראתה. "אההה" נשמעה צעקה. ליאה נחתה על האדמה הקשה וזעקת כאב יצאה מפיה. "קארל?" זרקה את שמו לחלל. "קארל!" לפתע נוצר חור שחור בשמים ומתוכו יצא במלוא הדרו קארל. "הנה אתה" אמרה והתקרבה אליו. "בבקשה, הנה פלורטיין" הכריז בגאווה ופרש את ידיו לצדדים. ליאה הביטה סביב. "פלורטיין? המקום בו הצבעים שולטים? תביט סביבך, הכל רק אדמה חומה" ליאה הביטה סביב, זה היה נכון, מלבד השמים הכחולים והשמש הצהובה שבהקה במרומים רק האדמה סבבה אותם. "כי זה הוא הפתח, כמה שעות הליכה מפה ונגיע למקום המדוייק" אמר קארל מחוייך. "רק עוד כמה שעות…"