צבועים- פרק 2

"פנינה, כלומר… המורה" ליאה פנתה אל פנינה באיטיות. "בואי בבקשה" פנינה תפחה על כיסא עץ שהונח לידה. ליאה התיישבה עליו באי רצון. "כפי שאת יודעת הגברת שרמון" "זה ליאה" קטעה אותה. "ליאה…" פנינה חזרה על השם באיטיות. "את איחרת בפעם ה…" היא הוציאה תיקייה אדומה מתיקה ודפדפה בערימת הדפים שתויקה בדייקנות. "…השישית בחודש האחרון" השלימה את דבריה והכניסה את התיקייה בחזרה לתיקה. "את יודעת מה זה אומר?" פנינה שילבה את כפות ידיה. "האמת, לא ממש" ענתה ליאה וחייכה באילוץ. "כן… האיחורים האלו גוררים אחריהם עונשים, ובמקרה שלך, יש הרבה כאלה" אמרה והקישה עם ציפורניה על שולחנה. "אבל המורה…" התחילה ליאה להגיד אך פנינה קטעה את דבריה בהרמת יד. "אבל אני יודעת שזאת לא הדרך ולכן אסתפק בעונש אחד" ליאה נשמה לרווחה. "תודה" היא אמרה לבסוף וציפתה לחיוך מצידה של פנינה, אך פרצופה הזועף לא מש מפניה. "אבל גברתי הצעירה, בפעם הבאה, אני לא אסתפק בעונש אחד" ליאה הנהנה. "ועכשיו לעונש שלך, קארל, תיכנס בבקשה" קולה של פנינה הדהד ברחבי הכיתה הריקה. דלת הכיתה נפתחה בהדרגה. נער בעל שיער לבן ועור אפרפר נכנס לכיתה, בגדיו ותיק בית ספרו נצבעו בלבן שבהק לאור מנורת הכיתה. "שלום קארל, בוא תשב" פנינה קמה ממקומה וגררה כיסא עץ ליד ליאה, קארל התיישב לידה וחייך חצי חיוך. "קארל, ליאה, ליאה, קארל" מלמלה פנינה. ליאה חייכה לעברו והוא החזיר לה בלחיצת יד. "מה זה?" הוא מלמל והביט בליאה מופתע. "קרה משהו?" שאלה פנינה. "לא, לא…" ענה קארל באדישות וחייך. "טוב, אז יופי". ליאה הביטה בפנינה. "מה קארל קשור לעונש שלי?" שאלה ליאה בספק. "קארל הוא תלמיד חדש שבא לתקופת מבחן בבית הספר, הוא ביקש אישית מורים פרטיים שיעזרו לו במשך השנה" ליאה הביטה בפנינה במבט מופתע, היא ידעה לאן זה הולך. "ולכן את זאת שעומד ללמד אותו מתמטיקה". עינייה של ליאה נפערו. "מצטערת פנינה, אני לא עושה את זה" פנינה הנהנה. "אז אם כך, תצטרכי לקיים את עונשך בדרך אחרת" ליאה הנהנה לחיוב. "השרת חולה היום ואנחנו צריכים מישהו שיוריד את המסטיקים מתחתית השולחנות" ליאה נאנחה. "יום חמישי בשש מתאים לך?" היא פנתה אל קארל זעופת פנים. "יום חמישי בשש זה מצוין!" הוא הכריז. השניים יצאו מהכיתה ופנינה נשארה ישובה, עם חיוך רחב על הפנים.
***
"אריון, אריון!" איש בעל שיער שחור שכוסה קסדת מתכת רץ לתוך החדר החשוך. "מה אתה רוצה בנטם?" שאל אריון במרירות. "הנער שהרגת, כלומר… הוא הבן של אמודן והוא כועס, מאוד!" טיפות זיעה אפפו את פניו של האיש. "אני יודע שהוא הבן שלו, אבל הוא לא מסר מידע, אמודן יתמודד." האיש נד בראשו. "הוא לא יסלח אדוני, מאז הפעם ההיא…" אריון נאנח. "תביא אותו לכאן" האיש רעד. "אבל אריון…" "עכשיו!" צעק והאיש נמלא חרדה, הוא יצא מהחדר במהירות.
"אריון!" נשמעה שאגה. אריון לא זז ממקומו. "אתה הרגת אותו" האיש נכנס לחדר בצעדים מהירים. "הרגת את הבן שלי!" אריון צחק "יש לך מזל שהרגתי אותו, הוא בוגד, לא מגיע לו להיות בעולם הזה!" האיש נמלא זעם והוא רקע ברגלו בחוזקה, הצבע השחור שבחדר התפוגג והפך לגוון בהיר יותר של שחור, אך לא אפור. "די עם זה אמודן, זה נגמר" אוריון רקע ברגלו פעם נוספת והצבע החדר חזר להיות שחור. "עדיין יש לנו את הפיתיון" הוא סינן "את אדוארד."