צבועים פרק 12

ששת הנערים ישבו במעגל מעל שטיח אפרפר. טייסון נעץ את מבטו בבעלת הצבע החדשה. זה לא מצא חן בעיניי אלן. היא מרפקה אותו והוא פלט זעקת כאב. "למה זה היה?" הוא שאל בעצב. "אל תימשך אליה יותר מדי" היא לחשה לו. "מקנאה?" שאל ורפרף בריסיו. אלן בתגובה גלגלה את עיניה.
"קדימה, תתחילי לספר" תקפה אותה אלן. "תירגעי ילדה, את לא רוצה שאני אגרש אתכם מפה, נכון?" איימה הנערה בזעם. אפילו אלן הסגורה והקרה הסתגרה בתוך עצמה לשמע איומיה של הנערה. "השם שלי הוא קים, קים אנדרסון, אני שולטת בצבע האפור." החלה הסביר "עד לא מזמן חייתי באושר עם משפחתי בפלורטיין, היה לנו בית, די כסף לכולנו, ובעצם כל מה שהיינו צריכים, כל זה קרה עד שפגשתי את אריון…" רייצ'ל סקרה את גופה של קים בסקרנות. גופה היה רזה ושיערה השחור והחלק נאסף לפקעת אפורה, זה החמיא לה ובנה לה דמות של נערה קרה וסגורה. "איך פגשת אותו?" שאלה בסקרנות. "אמא שלי היא רופאה בכירה בפלורטיין, אחת שעושה שליחויות לכל מקום רק כדי שאדם יחיה כמה שנים נוספות" החלה להסביר שוחקת את שיניה.
"יום אחד קיבלנו מכתב מיוחד מארמונו של אריון, אני זוכרת את אותה השמחה בבית הקטן שלי ושל הוריי, איך הם חיבקו אחד את השני בלהט. 'מתי זה יוצא?' שאל אבי את אמי שחיבקה את המכתב האפור. היא הגניבה מבט קצר לעבר המכתב. "מחר בחמש לפנות בוקר, אריון לא מרגיש טוב." אמרה אמי כאשר חיוך פרוש על פנייה, אני זוכרת את אותו חיוך, הוא הפך את עיניה האפורות והמדכאות לתכולות ושמחות, אני זוכרת את השיער החום שלה שהיה תמיד אסוף לאחור, אותו שיער שתמיד רציתי לרשת אבל קיבלתי את שיערו השחור של אבי". אמרה ונדה בראשה בעצב. "זה מאוד מרגש כל העניין הזה, אבל תגיעי לעניין, הפגישה עם אריון" אמר טייסון בחוסר סבלנות. קים שלחה אליו מבט קר והוא השתתק בין רגע.
"לאחר שאמי הקריאה את התאריך אבי נד בראשו באכזבה. 'אני מצטער מותק' הוא אמר בקול מנחם. 'אבל לא אוכל להגיע, יש לי פגישה חשובה במשרד עורכי הדין המקומי.' חיוכה של אמי נמוג בין רגע. 'מה אני אעשה?' שאלה בעצב. הבטתי בהם, מרחמת על אמי באותם שניות, תמיד זה פעל כך, אמי מרפאת ואבי עוזר בהבאת הכלים הדרושים, והפעם, דווקא במקרה הכי חשוב הוא לא יכל להגיע. הבטתי בעיניי אמי שהפכו שוב לאפורות ומדכאות.
"אני יעשה את זה אמא, אני אעזור לך.' אמרתי בחיוך. חיוכה של אמי נפרש על פנייה בשנית, אך הפעם הוא היה קטן יותר. ' זה נפלא מתוקה' היא אמרה וחיבקה אותי. גם אבי הצטרף לחיבוק, למרות שכולנו ידענו שכלום לא נפלא".
קים שיחקה עם אצבעותיה בעצבנות. "תמשיכי" אמרה קייטי בחיוך. קים לא הגיבה. רק הביטה בה במבט קר. אך לאחר כמה דקות היא חזרה לסיפורה. "יום למחרת התעוררתי בארבע לפנות בוקר, הערתי גם את אמי והתארגנו במהירות. למרות שלא רצינו להעיר את אבי הוא קם לבד. 'בהצלחה!' אמר בחיוך כאשר היינו מוכנות, הוא נשק לשתינו על הראש ויצאנו לדרך. לבשתי שמלה שחורה שהגיעה עד לברכיי, בחלקה העליון פרחים נפרשו לאורכה, פרחים שחורים. אמי לבשה חולצה שחורה ומכנס שחור וארוך, תנוכי אוזנייה נמשכו מטה בעזרת עגילים שחורים וכבדים, בידה השמאלית היא אחזה במזוודה אדומה ועלייה משולש ירקרק, סמל המרפאה בה היא עובדת. צעדנו הכי מהר שיכלנו. ברבע לחמש הגענו לארמונו של אריון. נכנסנו למעלית ואמי לחצה על צירוף של מספרים. המעלית החלה ליפול מטה. אמי לא התרגשה. אך אני חששתי, חששתי מאוד.
דלתות המעלית נפתחו ויצאנו בצעדים איטיים לעבר מסדרון אפל. חושך מעיק שרר בו ואני ואמי ניווטנו בקושי רב. לבסוף הגענו לדלת פלדה גדולה. שומר שגופו נבלע בין הצללים עמד עם גרזן בידו. 'תזדהו' הוא אמר בקול נמוך ומתכתי. 'אני ג'וזפין, הגעתי לטפל באריון.' אמי אמרה בקול רועד.לפתע דלת הפלדה החלה לחרוק ואור ירוק זהר מתוכו. נכנסנו ביחד, משלובות ידיים, לתוך אולם חשוך. 'סוף סוף הגעתם' נשמע קול נמוך וקר, זה היה אריון. 'בואי לכאן' הוא הצביע על אמי, לפחות כך אני חושבת, החושך עיוות את ראייתי. אמי עלתה על במה גדולה שם כיסא מעוטר יהלומים נצץ, הדבר היחיד שהאיר את החושך. אמי החלה לבדוק את אריון. היא נגעה בו בעדינות ובקלילות, הערצתי אותה. לי בינתיים היו תוכניות אחרות. החלטתי שהגיע הזמן לשים סוף לשלטונו של אריון!"
חמשת הנערים הביטו בקים מתוחים. "שלפתי מגרבי השחור פגיון כסוף ואחזתי בו ברעד. התקרבתי אל הבמה בצעדים איטיים ועליתי במדרגות הבמה. הרמתי את הפגיון מעל ראשו של אריון , בטוחה שאין ביכולתו לראות אותי עם החושך ששרר באולם. הנפתי את ידי מעלה, והנחתי לה לפגוע בראשו…"
היא הפסיקה לדבר, 'היא יודעת איך ליצור מתח' חשבה לעצמה קייטי והביטה בקים בהערצה. "תמשיכי!" ביקשה בתמימות של ילדה שמחכה לסוף הסיפור. "אך לפני שהספקתי להנחית את הפגיון" היא המשיכה בסיפורה. "יד אחזה בידי." היא עצרה לשניות אחדות, לבסוף היא המשיכה. "אריון נעמד מולי ולקח מידי את הפגיון, למרות החושך יכולתי לראות את פניה המפוחדות של אמי. 'אני יכול לראות בחושך ילדתי' הוא אמר משועשע. 'ועכשיו' הוא הניף את הפגיון מעלה. שניה לפני שחוד הפגיון נגה בגופי צעקה עצרה את מעשיו 'חכה, בבקשה, רחם עלייה' זאת הייתה אמי, היא בכתה. 'מה מונע ממני להרוג אותה, אה?!" הוא צעק בכעס. 'בבקשה, אני מתחננת'. אריון נאנח והתיישב בחזרה על כסאו. 'תודה לך אדוני, תודה…" אמרה אמי ונשמה לרווחה. 'קחו אותה'! אמר אריון בקרירות. לפתע הרגשתי שאוחזים בידיי, אלו היו שני שומרים גבוהים לבושים מתכת שנצבעה בשחור. 'לאן?' שאלה אמי בקול רועד. 'מחוץ לפלורטיין'.
זהו בערך, מאז אני נמצאת כאן, רחוק מפלורטיין, רחוק מהמשפחה שלי". רייצ'ל החניקה דמעה, גם קייטי, אבל הן רק שתקו. "עכשיו, אני אשמח אם תלכו!" אמרה קים בתקיפות, אך לפני שהספיקה לקום מהשטיח האפור, נשמעו דפיקות בדלת.
***
אדוארד עמד על גבעת חול נמוכה, גופייתו הצהובה נקרעה באזור בטנו. והג'ינס האפור שלבש קופל בדייקנות מעל ברכיו. הוא העביר את ידו בשיערה הבהיר והביט בבקתה האפורה שמולו. הוא ירד מהגבעה ורץ לעבר הבקתה. דלת העץ עמדה מולו הוא נשם עמוק והכין את פגיונו.שלוש
שתיים
אחת
הוא דפק בדלת