שני כוכבים! מטרה אחת! – פרק 7

פרק 7:
עבר כמעט שבוע מאז הביקור שלי בעיר יחד עם טומו, אאואי ואייקו. כמובן, לא שחכתי איך חסרי הלב האלה בלי בושה הרגו חתלתול מסכן. עכשיו אני מתחילה לשנוא אותם עוד יותר. יש לי הרבה סיבות כדי לשנוא, אחת מהן הם הרגו חתול! מה הוא עשה להם?!
"יוקי, עוד כמה זמן תמשיכי על זה?" שאל אותי אאואי. הוא כזה חסר רגשות?! כל העולם הזה כל כך טיפשי ופתטי! לאף אחד כאן אין רגשות?! לאף אחד לא אכפת מהאחר?! כולם פה אגואיסטים!
"לא תבין אאואי, ואני עוד חשבתי שאתה… טוב…" סיננתי מבעד לשיניים חשוקות. קמתי, שלחתי מבט חד לעבר אאואי והלכתי לפינה הכי מרוחקת של התא. הצטופפתי שמה והתחלתי לבכות בשקט.
"יוקי," שמעתי קול. יד רכה הונחה על הכתף שלי. "אני מבינה איך את מרגישה." הרמתי את מבטי. מולי ישבה אייקו. עיניה היו נפוחות מעייפות ודמעות. שקי שינה התנוססו בגאווה מתחת לעיניה.
"אבל… אבל…" ניסיתי למצוא מילים מתאימות.
"לא, את לא יכולה להמשיך לכעוס. אאואי צודק את חייבת להרגע."
"אייקו!" צעקתי. קמתי. היא נפלה אחורה, "איך את יכולה להיות כזאת חסרת רגשות?! אם היו הורגים מישהו שהיה קשור אלייך יותר היית עדיין כועסת ובוכה נכון?!" צעקתי. ואז זה הכה בי. הבנתי. קלטתי. קלטתי מה לעזאזל עשיתי הרגע. ברעד, מפחדת להביט בעיניה של אייקו הרמתי את מבטי. עיניה נמלאו בדמעות, שוב.
"את… את היחידה שחסרת לב פה! את מנדה את כולם מעצמך! מסתגרת! אנחנו מנסים לעזור לך ובסוף אנחנו יוצאים מזה אשמים! למה?! למה את לא מסוגלת להקשיב לנו?!" צעקה אייקו. תוך רגע ידה הונפה והרגשתי אותה מונחתת על הלחי שלי. היא תמנה את ראשה בידיה והחלה לבכות.
היא צודקת. איך יכולתי לשכוח את מה שהיא אמרה לנו כשהכרנו אותה לראשונה?
"אימא שלי, היא נהרגה כאן לפני שנתיים, אז יצא החוק נגד כל מי שמעל גיל שתיים עשרה. כל המבוגרים שהיו כאן הוצאו להורג ואת הילדים התחילו לצוד. הם החריבו כל כך הרבה מקומות." היא אמרה ביום ההוא. ואני שכחתי מזה… איך? איך יכולתי לשכוח שהיא ראתה במו עיניה איך רוצחים את אימא שלה?!
"אני מצטערת אייקו…" מלמלתי וחיבקתי אותה. "אתם צודקים, אני חסרת לב… אבל, אני, אני מבטיחה שלא אעשה זאת!"
"אל תבטיחי דבר שלא תוכלי לקיים במאת האחוזים." אמר טומו.
"טומו! עד שנרגענו!"
"תקשיב לי רגע אאואי, אתם לא חושבים שזה היה מוזר? למה הם צעקו 'קיוביליוס' וירו על החתול. מה זה 'קיוביליוס' בכלל?" שאל טומו. עכשיו כשהוא מנסח את זה בצורה הזאת זה באמת נשמע משונה. הרי, רגע לפני שהם הרגו אותו הם צעקו "קיביליוס". זה בהחלט מוזר…
"זה-" קול של שירה קטע אותי. נדרכתי.
"יוקי?" שאל אאואי.
"ששש," הסטטי אותו, "תקשיבו."
הם נדרכו. עברו מספר רגעים ושמענו בברור שמישהו שר. לפי הקול אישה, אבל המילים לא היו ברורות…
"אי טה דו סימינה
קוני רו דסה מי
איטה אומי
טוקורימו דח ג'ה
סולומי איטה קוקוני רו דה
יואו יואו יואו יואו…
טסוזוקו איטה נו ני
קואהי דוקו מו ני
צ'יקה
סו בה טה ווא דך
אולה אולה נו נו ניקרה
טסוקו טסוקו טסוקו
ע נו ני דו רה דה רי
וואטמי טו ני רונדמו טסוזוקי
אה אה אה אה
יו מי טה דו ארה
מוני מוני נו קרה…"
האישה הפסיקה לשיר. המנגינה שהתנגנה ברקע פסקה. הייתי בהלם. לא יכולתי לזוז. ובאיזו שפה זו בכלל? פעם ראשונה שאני שומעת משהו כזה…
"מ-מה זה היה?" שאלה אייקו המומה והוציאה אותנו מן ההלם שנפלנו אליו.
"נשמע כמו שיר…" מלמל אאואי.
"כן אבל… איזה? שיר ערס? תפילה? שיר פשוט?" שאלתי.
"ככל הנראה זה שיר בשפה עתיקה… אבל העניין שמה שהספקתי לקרוא בספר השפות בספריה לא היה בו שום צלילים כאלו…" הרהר טומו.
"שקט, המנגינה חזרה." השתיקה אותנו אייקו. השתתקנו. המנגינה התנגנה אך היה שקט מוחלט. לפתע נשמעו צעקות חודרות. נשמע בום ולאחר מכן שקט.
"מה זה היה?" זינקה בבהלה אייקו.
"כנראה את האישה ששרה את זה הרגע הצליפו." אמר טומו.
"אממ, חבר'ה?"
"לא עכשיו אאואי." אמרתי. הצמדנו את האוזניים שלנו לרצפה וניסינו להקשיב.
"חבר'ה."
"לא. עכשיו."
"חבר'ה!"
"מה?!" שאלנו שלושתנו בכעס והסתובבנו לעברו. הוא קפא לרגע ולאחר מכן התעשת.
"יש פה דלת."
"ו… רגע, מה?!" זינקנו לעברו. באמת הייתה שם דלת. היא הייתה דלת מאובקת, מברזל וכבדה.
"מה זאת הדלת הזאת?" שאל טומו.
"אני לא יודע, אבל מן הדלת הזאת שמעתי את השירה הכי טוב." ניסה להסביר אאואי.
"בואי ננסה לפתוח אותה." אמרתי בהתלהבות ומשכתי. להפתעתי, הדלת נפתחה! בחריקה צורמת ומחרישת אוזניים. שלושתם אזרו לי לפתוח אותה עד הסוף. הבטנו מטה. היו שם מדרגות מעוקלות.
"שנלך?" שאל אאואי.
"טוב, מה יש לנו להפסיד?" שאל טומו והחל לרדת. החלפתי עם אייקו מבטים מפוחדים. בלענו את רוקנו. אאואי עבר אחרי טומו. אייקו ואני הזדחלנו מאחור. המשכנו לרדת, לתוך חשכה אין סופית. המקום נראה מפחיד יותר ומצמרר יותר בכל צעד שעשינו. נלחצתי. נצמדתי למישהו, לא יודעת למי.
"אממ… י-יוקי?" שמעתי את קולו של אאואי.
"מה?" שאלתי ברעד.
"את מוכנה לא להיצמד אליי? זה נורא מביך…"
"אני מצטערת." ניזקתי. אני חושבת שהסמקתי מעט. בטח גם אאואי הסמיק, לא שאני יכולה לראות משהו…
"תהיו בשקט ותקשיבו." גער בנו טומו. השתתקנו. נדרכנו. חידדנו את אוזנינו. המנגינה ששמענו מקודם נשמע ברורה יותר. שוב פעם אותה אישה החלה לשיר.
"אי ג'ה נה
נו ני מה סו נו טוקי
קורי קה נו רי נו דה
איצו דימונו
יא נו מי
קו קו ני
וואטמי ני וואטמי
חי מה נה
לו ני רה
איצ'יגו דה דו או נו מי
איצו איצו טיקה נו טיקה נה
איצו איצו דו מו ני נה נו נה
אה ני טוק ני
ורי נו צוקוטוני
אשי מה דו בי נו
או רה מי אנג'ה
איצו איצו איצו איצו אסוטי
איצו איצו איצו איצו אטוסי…"
המגינה המשיכה, אך השירה פסקה. אני חייבת להודות שזה קול יפה וממכר. התנערתי ממחשבותי.
לפתע, היה הבזק של אור ירוק. נשמע צרחה.
"תמשיכי לשיר פרחחית!" צעק מישהו. זה היה קול של גבר. כנראה אחד מהחיילים.
"ווא ני קודו נו מי נו מה
איטה ני אודה טו רה
לי מה נה לי מה ני נו רו דה
ע נ בה ני נה או רה
גח גי לי ווט תי או רח לי
נו ני נו נה נו נו נו ני
י ל ח נו ני דה
קוקו ני אורה דה
מי נה אוטיזסקה
איצו אסוטי…"
המנגינה פסקה. האור הירוק גבר. נשמע בום חזק ואחריו שוב פעם נשמע צעקה של אותה אישה ששרה לפני רגע.
"קדימה! תגבירו! זה כמעט מוכן!" צעק אותו חייל.
"כן אדוני!" צעקו כל השאר.
"ואת ממזרית קטנה," קולו נשמע מאיים, "את תמשיכי לשיר ולסבול עד שזה לא יקרה!" לאחר מכן הוא צחק.
נבהלנו. במהרה עלינו במדרגות למעלה, סגרנו את הדלת והעמדנו פנים שדבר לא קרה.
רק דבר אחד הטריד אותי… למה הוא התכוון ב- "עד שזה לא יקרה"…?