פרק 2

פרק שני: המועדון וחבריו

בטי הלכה לפני שסבתא הגיעה עם הרכב שלה, אבל הרגשתי כאלו שהיא עדיין איתי.
תהיתי לעצמי אם כך כולם מרגישים עם בטי.
"מותק, איפה לזלי העצובה? אני שמחה שזרקת אותה. מה קרה שאת כל כך עליזה?" סבתא קראה ממושב הנהג. פלטתי צחקוק קטן וחזרתי לחשוב. בטי היא אדם מסתורי, בלי הורים, אוהבת להיות לבד לפעמים ומובן מאליו שהיא אוהבת לשיר.
מעניין עם סבתא מכירה אותה… "סבתא את מכירה ילדה אחת בשם בטי?" נשענתי על המושב שלה והבטתי בה בעיניים סקרניות.
סבתא חשבה קצת וענתה, מעט מהססת:"אני לא בטוחה, אלה עם כן את מתכוונת לבטרפליי."
"כן היא! מה את יודעת עליה?" כמעט צעקתי.
בינתיים חלפנו על פניי חוות הארנבים הקטנה של משפחת בראון. לא ראו את הארנבים ממרחק כזה, אך בהחלט ראו את הציוד הנקי וההתמדה שהם משקיעים בחווה.
"שמעתי הרבה דברים, אל תתקרבי אליה או שתפגעי." שאר הנסיעה, שנמשכה פחות מדקה, עברה בשתיקה.
####
עברו יומיים שבהם התחננתי לסבתא שתרשה לי להיפגש עם בטי אך הכל לשווא,
היא רק הביטה בי במבט עצוב. לא הייתי מוכנה לוותר, מה שהיה מוזר כל כך עד ששקלתי אם אני קיבלתי מכה ממש קטלנית בראשי.
אני ובטי היינו יחד במשך יום אחד, ולא במשך כל אותו היום.
לכן הייתי בטוחה שאני פשוט חייבת לדעת עליה יותר, וזה מוביל אותי לפגישות סודיות ולמעקב אחרי בטי.
####
המכונית של סבתא חצתה את חוות הארנבים של משפחת בראון ופנתה שמאלה, לכיוון בית הספר, הקפה, המכולת והשוק, והספרייה.
"את רוצה שאני יהיה עצובה? בטי זאת שגרמה לי לחייך!" רטנתי לכיוון סבתא.
בדרך כלל היא לא הגיבה לבקשות שלי, לכן נדהמתי כאשר היא אמרה בקול כועס: "זה מה שאני עושה! אני מונעת ממך להיות עצובה ולהישבר!" היא עצרה מול הספרייה, שם יתקיימו הפגישות של המועדון אליו סבתא רשמה אותי.
יצאתי מבולבלת מחוץ למכונית ונופפתי לסבתא, היא מיהרה לנסוע משם.
הספרייה הייתה בניין מעץ, די גדולה יחסית לספריות עץ בתמונות, היא בדיוק הזכירה לי שגם הספרים בספרייה וגם הספרייה עשויים מאותו חומר (עץ).
החלונות היו עגולים, עם מסגרת ירוקה. על אחד החלונות היה שלט בולט לעיין: 'מועדון ס.פ.ר'
חשבתי לעצמי כמה אנשים יהיו שם, אבל עדיף לראות מאשר להישאר במקום ולהתעניין בכמות האנשים ובצבע מסגרת החלון.
נכנסתי לספרייה בצורה שיכלה לבייש אפילו את בני האדם המגושמים ביותר, פתחתי את הדלת והצצתי פנימה, לא ראיתי כמעט כלום. נשענתי על הדלת יותר, הדלת נפתחה במהירות ואני נפלתי על הפנים.
"אני לא ככה הייתי מציג את עצמי בפני המועדון, לזלי." שמעתי מישהו אומר.
הרמתי את הראש, נער יפה תואר עמד שם והושיט לי יד. "אני ברט וזה חברי טונה."
אני קמתי בלי עזרתו. "סלק?" ברט צחק וטפח על כתפו של חברו שהאדים. (משם כנראה הכינוי) "אני בטוח שאתה עכשיו מנחשת למה. אנחנו קוראים לו סלק כל כך הרבה זמן עד ששכחנו כיצד קוראים לו!" ברט צחק שוב וחייך חיוך מסנוור.
"קוראים לי טובי." לחש סלק אך ברט כבר הלך לספרנית, שהביטה במתרחש מהצד.
"אני אקרא לך טובי." ניחמתי אותו.
טובי רצה לענות אך ברט כבר הגיע, אך הוא הנהן בהכרת תודה.
"בואי, לזי, אכפת לך שאני אקרא לך לזי או לז? זה קיצור השם לזלי, הולכים לחדר המועדון, היכן שנמצאים כל ספריי הפנטזיה." אמר ברט.
איכשהו נראה לי שלפנטזיה תהיה משמעות עמוקה בשבילי עוד מעט.
רגע לפני שברט פנה לעבר החדר שאליו היינו צריכים ללכת, היה נדמה לי שראיתי שאוזנייו, מחודדות.