תאומות פרק – 2 תהנו

התאומות פרק שני

עדיין ישנונית מנסה להפטר מהמחשבות קמתי מהמיטה. ניגשתי אל המקלחת ושטפתי את פני מתארגנת לעוד יום חדש. במהירות סירקתי את שערי החלק השחור וציחצחתי שניים הסתכלתי על מראה. והכול עדיין היה שם כן לא השתניתי בגלל מאתמול להיום. אותם עיניים אפורות ירוקות. אותו שיער ארוך גולש וחלק, אותם תווי פנים ואותם שפתיים ורודות קטנות כמו תמיד. ירדתי למטה ומצאתי שהורי יושבים לארוחת הבוקר עם שתי אחיותי הקטנות התאומות."היכן "אולי" ו"וודל?"" אמא קמה ושמה לי צלחת מהבילה על השולחן. "הן כבר יצאו לפני חצי שעה הן היו צריכות להגיע מוקדם היום לקולג" ועכשיו כבר מאוחר" אבי אמר. הסתכלתי על השעון במטבח ונבהלתי, גם אני עוד מעט אאחר אם לא ארוץ לבית הספר. הודיתי לאמא בנימוס על הארוחה אבל רצתי החוצה מהר. רק שלבסוף הגעתי לבית הספר ראיתי שבשעון של המונית כתוב:רבע לשמונה. הסתכלתי בשעון של האייפון שלי והיה כתוב אותו דבר. "אוקיי השעון שעל הקיר בבית דפוק" חשבתי לעצמי בקול רם, שילמתי לנהג ויצאתי החוצה. כשנכנסתי לכיתה מוזיקה חזקה של להקת רוק מוכרת קידמה את פני. "רוק" "אנל" ו"קריסיפי" עמדו לייד הטייפ הרועם והזינו תוך כדי ויכוח בינם לבינם מי מבין בני הלהקה יותר חתיך, הסתכלתי מימני וראיתי את "מיקה" ואומרו" משחקות דמקה, "אמלי" ישבה בפינת הכיתה וכתבה משהו או יותר נכון העתיקה משהו ממחברת אחת למחברת אחרת. "כמה כמה" שאלתי את אומרו ומיקה בגיחוך קל. "כמו תמיד אני מפסידה" אמרה אומרו וצחקה "אוף הבנות האלה.. הן חייבות לשים מוזיקה כול כך חזקה?. נירא לי שאפילו בסומליה שומעים את הרעש הזה. אני לא מצליחה לשמוע את עצמי חושבת" "נו אז לכי ותנמיכי" אמרתי לאומרו, וגם התכוונתי ללכת ולעשות בעצמי כי גם לי זה הפריע. מיקה שהייתה כול הזמן מרוכזת בלוח צחקה ואכלה לאומרו שלושה חיילים. "אוף!, עוד פעם!, אמרתי לך שאני גרועה במשחק הזה" אמרה אומרו וצחקה, גם מיקה צחקה, ואמרו העבירה חייל נוסף למקום אחר בלוח "אל תפרעי להן. סתם חבל על המאמץ, גם ככה עוד מעט יבוא המורה. סתם חבל זה עלול להגרר לריב." נשפתי נשיפה אחת של מורת רוח, אבל כרגיל הסכמתי עם אומרו, היא הייתה הסובלת הראשית מהרעש הזה וכולם ידעו עד כמה אוזניה רגישות לרעש ועד כמה היא שונאת את הסוג הזה של המוזיקה אבל סבלה בשקט רק כדי לחסוך במריבות, ככה היא הייתה תמיד. "אומרו!, סיימתי." אמלי חצתה את הכיתה עם מחברת אחת בידה, והעבירה אותה לאומרו "מה הייתי עושה בלדיך אמלי?. תודה תודה תודה, את את ממש עזרת לי" זו לא הפעם הראשונה שאמלי מעתיקה מרצונה לאומרו את החומר שהייה חסר לאומרו במחברות, וזה לא שאומרו הכריחה אותה. או משהו כזה. פשוט יש בינהם הסכם לא מובן, וידוע שאמלי עוזרת לאומרו להשלים את כול החסר בקשר לחומר הלימודי ואפילו מעתיקה לה אותו בעצמה למחברות, ואמורו.., אני לא יודעת. אבל אמלי ואמורו מכירות כבר המון זמן, עוד הרבה לפני שהגעתי לבית הספר הזה אז אני לא יודעת הכול. המורה למתמטיקה נכנס לכיתה. הבנות כיבו את הטייפ, ואמורו ומיקה קיפלו את המשחק והחזירו אותו לארון. כולם חזרו למקומותיהם, ותוך שתי דקות הכיתה התמלאה בכול התלמידים החסרים. המורה רשם על הלוח את מספרי העמודים וביקש שנמלא אותם. כולם הוציאו מחברות וחוברות, חוץ מי אומרו "אומרו עוד פעם אין לך חוברת?" שאל המורה במורת רוח גלויה. "לא אין לי המורה" אומרו אמרה במעט עצב "מה יהיה? את כבר חצי שנה בלי חוברת. אני צריך להתייעץ עם "פיינה" המחנכת מה לעשות? אולי נדבר עם ההורים שלך" אומרו במקום להתרגז או לפחד רק הורידה את הראש וצחקה בשקט בינה לבינה. המורה לא אהב את זה "ה.מ המורה אני יכולה לשבת עם אומרו ולחלוק איתה את החוברת שלי" אמרתי מייד, בתחושה שאני מצילה את אומרו. המורה לא אמר דבר ואומרו הורידה את התיק מהכיסא שלידה, מחכה לי. ישבתי לידה ושמתי את החוברת בין שתנו. ואומרו לקחה את המחברת והעתיקה את התרגילים בכתב הקצת מלוכלך שלה ומעט מוזר. היא כתבה בעיות מילוליות בכתב שלא היה שיגרתי, ואני אישית בקושי הצלחתי להבין אותו. מ' שקצת מרחפת עם רגלה למלה, ד' ו צ' הדומות יותר מידי זו לזו, מ' סופית שמעולם לא ניסגרה. ועוד. עבר בערך חצי שעה מתחילת השיעור ואומרו התעסקה יותר בלהעתיק מהחוברת תרגילים ופחות לפתור אותם, רק כעבור חצי שעה של העתקה היא התחילה לפתור גם תרגילים פשוטים וגם מסובכים בעזרת מחשבון. צילצול לסוף השיעור ואומרו עוד לא גמרה לעתיק את כול התרגילים. היא ביקשה ממני להשאיר לה את החוברת גם להפסקה מאוחר יותר כדי לסיים להעתיק. הסכמתי. המורה המחנכת פיינה נכנסה לכיתה, היא הייתה ניראת מעט חיוורת וחסרת כוחות היום. פיינה הייתה בחודש התשיעי, וזה נירא שההיריון קצת קשה לה, היא הייתה שונה מאוד מהמורה הנמרצת והאנרגטית שהכרנו. פיינה התישבה וביקשה להוציא חוברות מדעים. כולם הוציאו אבל שוב פעם אומרו לא. המורה פיינה שמה לב לכך ושאלה את אומרו ביאוש מה.. "עשית מערכת היום אומרו?" אומרו ענתה במילה אחת "כן" המורה פיינה לא הוסיפה יותר דבר, ואני נשארתי ליד אומרו לעוד שעה של שיעור, במהלך השיעור המורה הסבירה דברים מסובכים בביולוגיה, ואז הורתה לנו להסתכל בחוברות ולענות על השאלות שהן מציגות לנו. אומרו כתבה במחברת שלה בתימצוט כול שאלה וענתה בפרוט מפלי על כול שאלה בנפרד, אני קצת התקשתי היו שם שאלות קשות של דברים שעוד לא בדיוק הבנתי עד הסוף. אומרו שמה לב לקושי שלי וניסתה להסביר לי במילים פשוטות את החומר הלא מובן. אחרי שהסבירה לי סוף סוף הבנתי פרטים שאולי ברחו ממני במעלך השיעור, ויכולתי גם בעזרתה לנסח תשובות מספקות. הצילצול השני המבשר על שיעור שלישי נישמע. המורה אמרה לנו להתקדם בחוברת ולענות על עוד עמודים ונתנה לנו גם דפי מידע של מה שהיא טענה שכנראה יכול להיות השאלות למתכונת. ישר ששמעתי מתכונת קצת נרתעתי, הסתכלתי על אומרו ונראה היה שהשאלות לא מפחידות אותה "את מסוגלת להבין כאן משהו?" שאלתי, "את הרוב כן" היא אמרה באדישות מה.., בזמן הלא רב שהספקתי להכיר את אומרו כבר יכולתי לדעת שהיא לא סתם אומרת דברים, אלה גם מתכוונת אליהם, במשך חצי שעה נוספת היא ענתה על חצי מחוברת ההכנה למתכונת ואז ניגשה למורה ואמרה לה משהו שלא יכולתי לשמוע. המורה לקחה את החוברת ובחנה אותה, היא לא חייכה אבל יכולתי לשמוע אותה אומרת "זה טוב תמשיכי" "אוקיי תודה" שמעתי מי מקומי את אומרו אומרת בלחש "אבל.." פתאום אומרו הוסיפה "המורה.. אני חייבת לצאת בבקשה" המורה פיינה סידרה את משקפיה על חוטמה והסתכלה על אומרו במבט חושד, אומרו אמרה לה בנימוס שלום ואפילו לא חיכתה שפיינה תיתן לה אישור מפורש. המורה פיינה נראתה כועסת אבל גם עייפה מאוד, ומי שום מה היא פשוט שתקה הפנתה את מבטה לחומר שאומרו השירה לה על השולחן וזה הכול. עברו שעה ושעתיים, ויותר, כמו שחשבתי. זו לא הפעם הראשונה שאומרו אומרת שהיא יוצאת וכבר לא חוזרת. היום עבר ועמדנו לצאת הביתה, התיק של אומרו נותר לייד השולחן שלה, הכרתי את אומרו כאדם שמאוד קשור לחפצם, היא אומנם כן חלקה מין החפצים שלה לאחרים אבל תמיד השגיחה שהם ישארו שלמים אפילו אצל החברות שלה בכיתה. בכול זמן אחר אומרו מעולם לא הייתה מפקירה כך את חפציה ותמיד הייתה משגיחה עליהם. אבל בימים שהיא פשוט באורח פלא הייתה נעלמת גם התיק נישאר יתום, עם כול מה שבתוכו. שאלתי את המורה פיינה מה לעשות עם התיק. היא הסתכלה עלי ואמרה לי, ללכת ולשים אותו בחדר מורים, אומרו כבר תדע לקחת אותו מי שם מחר. כולם יצאו מהכיתה וגם אני תכננתי לעשות כך. הסתכלתי על התיק של אומרו שהיה על השולחן שלה. והרמתי אותו מתכוונת לקחת אותו לחדר המורים כמו שהמורה פיינה אורתה לי. אבל אז השתלט עלי יצר החקרנות שלי. אומרו תמיד סיקרנה אותי, וריציתי למרות שידעתי שזה לא בסדר לראות, מה יש לה בתוך התיק. אולי על ידי למידה על החפצים שלה אלמד גם עוד קצת עליה. אולי הגלה דברים מי יודע.. רוקנתי את כול תכולת התיק על השולחן, גם בכיסים והפכתי אותו כלפי מתה, כדי לא לפספס כלום להוציא הכול. סידרתי את הדברים על השולחן ובחנתי אותם. כמה מחברות וחוברות.., שתי ספרים אחד קטן ואחד בגודל רגיל, שלא קשורים ללימודים, "אם פי", משחק וודאו, וכול מיני דפים תלושים מלאים בכיתובים משורבתים. הרמתי את שתי הספרים, האחד היה קטן שיכול היכנס גם לכיס ובצבע אדום, הוא היה כתוב בסאילית ולכן התקשתי להבין את תוכנו, אבל את השם קלטי, היה כתוב עליו "אורחות חיים", מי מה שכן הבנתי, אני חושבת שמדובר בספר כול שהו של הדרכה.. אולי הדרכת חיים או משהו. איך ספר יכול להדריך אותך בחיים? שאלתי את עצמי. הספר הנוסף גם לא כול כך הבנתי, אבל הבנתי שבשם היה משהו עם מתנות.., הבנתי גם שזה ספר של איזה פרופסור שלא הצלחתי לקרוא את שמו המלא, אבל כן הבנתי שזה ספר על פסי כולוגיה. מי צד נוסף ראיתי משחק ווידאו "גימבוי" משוכלל, הסתכלתי וראיתי שיש בו עדיין דיסק של פוקימון, ראיתי את אומרו והבנות האחרות משחקות בו לפעמים, היא הייתה מידי פעם חולקת איתם אותו משחקת איתם בתורות. זה היה מוזר, מי צד אחד היא קוראת ספרים עמוקים וכבדים כול כך על פסיכולוגיה והדרכה לחיים. ומי צד אחר היא משחקת במשחקי וודאו כמו ילדה קטנה. לקחתי את הדפים מפוזרים המשורבטים וניסיתי לקרוא ולהבין מה היא כתבה. אבל לא הצלחתי, חוץ מי זה שלא הבנתי את השפה, היא גם כתבה בכתב מאוד קשה לקריא וגם מאט מבולגן ומלוכלך. לקחתי את ה"אם פי" שלה. אני זוכרת שראיתי אותה שמועת הרבה בוא וגם נותנת לבנות אחרות מי די פעם לשמוע, אבל אני אישית מעולם לא שמעתי בוא. הסתכלתי בטבלת השרות שלו והיו בוא כמה תיקיות, שגם היו כתובות בסאילית אבל חלק הבנתי. פתחתי תיקייה אחת ושמתי את האוזינות. מי תוך המכשיר בקע מנגינת פסנתר מרגיע, התקדמתי קדימה עם החץ. ושמעתי מנגינת כינורות, התקדמתי עוד, ושמעתי מנגינה של אינדיאנים. יצאתי מהתקייה הזו ונכנסתי לאחרת. שמעתי צמד מוכר איש ואישה שרים שיר יפייפה מלא משמעות. חיפשתי בעוד תיקיות ושמעתי עוד סגנונות וזמרים שונים ובכול סוגי המוזיקה היה משותף אחד.., הם היו מלאים בשירים בעלי משמעות. לעומת השירים המקובלים כיום שלא ניראה לי שממש חשבו על המילים שכתבו אותם. סגרתי את האם פי. וניסיתי להבין מכול הנתונים האלה ומה שידעתי עד עכשיו מי זאת אומרו. אבל כלום. לקחתי את התיק ויצאתי מהכיתה. הנחתי אותו בחדר המורים כמו שהמורה פיינה אמרה לי, ויצאתי אל החצר בכוונה ללכת הביתה. כשיצאתי ראיתי את "אושר" עם הכיתה שלו בשיעור התעמלות, הם היו צריכים לרוץ שלושים מטר על סטופר, סבב של שלוש שלוש, וכל פעם חוזרים. נעמדתי שם והסתכלתי על אושר רץ בין עוד שתי ילדים עוקף אותם ומנצח במרוץ. המורה קבע לו שיא חדש כול שהוא בסטופר ואושר חזר למקום עם כולם מחכה לתורו שוב. אני מכירה את אושר כבר שנה, הוא הגיע רק השנה לשכבה שלנו ואני חושבת שקצת התאהבתי בו, אבל לא העזתי לומר לו כי פחדתי. וגם ידעתי שאחרי הכול אני חוזרת עוד מעט לאסיה אז אין טעם לפתח איתו קשר, וגם לא יצא לנו להיפגש כמעט בכלל כי הוא למד אומנם באותה שכבה, אבל רחוק מהכיתה שלי, כמעט ולא יצא לי לפגוש אותו או לדבר איתו, אני רק מסתכלת עליו לפעמים ולא יותר. אושר דיבר עם כמה חברים שלו עד שהמורה ביקש ממנו שוב לעלות למסלול וגם עוד שתי חברים שלו. הם שוב רצו ואני הייתי כמו מאופנטת לכול תנועה שלו. צחקתי על עצמי והבנתי שאני פטתית, התכוונתי ללכת סוף סוף. אושר סיים שוב בניצחון ופנה למקומו בחזרה. אבל הפעם הוא הבחין בי מסתכלת עליו. הוא הסתכל עלי במבט שלא התכוונתי לפרש. ומייד רצתי מי שם מעט מובכת. הרגשתי שתוך כדי הליכתי המהירה לכיוון השער עיינים נחות עלי. ידעתי שהוא מסתכל בי. זה רק גרם לי להאיץ את צעדי, עד שנעלמתי .