פרק 2: מחנה

המשכנו ללכת, 4 חיילים גאים סוחבים את הנמר הגדול שמצאנו, ואני מלטפת את הנשק שלי כמו תינוק, ומביטה ברצפה, חשה את המבט של המפקד כמו אשמה. הלילה הם בטח שוב ישתכרו, חשבתי לעצמי, ויחגגו על הנמר הגדול שמצאו. המשכנו ללכת עד שהגענו למחנה, בניין אפור גדול, שמזכיר צבע בטון מחליא. הנחתי את הנשק בכניסה לצד כל הנשקים והתקדמתי לכיוון החדר אוכל. הרגשתי נגיעה בכתפי, והסתובבתי במין אינסטינקט מהיר. "סטארס. עוד חמש דקות. אצלי במשרד." המפקד אמר והלך, כאילו אמר לי משהו אגבי כמו 'השרוכים שלך לא קשורים'. מיהרתי להוריד את האפוד הכבד והתייחבתי במשרד של המפקד, לאחר חמש דקות בדיוק. "למה לא השתתפת בציד? לא ירית אפילו כדור מטופש אחד!" הוא היה כל כך ישיר. זה רק הגביר את הרצון שלי לתת לו אגרוף בלחי ולהפיל אותו לרצפה. "אני נגד ציד בחיות. בעיקר בנמרים" אם הייתי יכולה, הייתי צוחקת מולו. אני נמרה. יותר נכון, חצי נמרה. ציד חיות? לא. טרף חיות? כן. 'אני אובססית לנמרים, גבר, הייתי ממלאה את כל החדר שלי בציורים של נמרים אם הייתי יכולה!' רציתי להגיד לו, אבל בלמתי את עצמי. כבוד למפקד, ילדה, הזכרתי לעצמי, והתיישרתי. המפקד צחק מול הפרצוף שלי "ילדה זאת לא התנהגות מתאימה. יש לך חמש דקות לקחת את הציוד שלך ולעוף מהמחנה. ואני לא רואה אותך לעולם" זה היה כזה מיידי, ומתוך ציות, קדתי והוספתי "כן המפקד" ויצאתי מהחדר. הורדתי את המדים שלי בחדר, ולבשתי חולצה קצרה וג'ינס ארוך, שזה בערך מה שהיה לי, ויצאתי החוצה, לקור של רוסיה הקרה. באמצע יער. בשום מקום. אבל אני לא חושבת שזה הטריד אותי. הלכתי כמה קילומטרים מהמחנה, בודקת שאף אחד לא רואה, ונהפכתי לנמרה לבנה גדולה, צוחקת על התוכניות שלי להשאר פה עוד שנה. אבל חיים רק פעם אחת. רוח נשבה על הפרווה הארוכה שלי והסתכלתי להמשך היער. אני יוצאת מפה, למטרה הבאה שלי, גרמניה.