פרק 19\20 אני כבר לו בטוחה

אלכס:
נכנסנו והמקום נראה בדיוק כמו המאורה של שנות השישים. פוחלצים, כמה גופות, כאלה.
שוב מצאנו דלת כסופה, והפעם לא הלכנו לשאול את מרווין ישר נכנסנו פנימה.
בפנים עמדה מפלצת בדמות אדם. זה היה נער כחול שיער בעל עיניים לבנות, הוא נראה מבחיל בצורה ממש מפחידה אבל ידעתי מי הוא. זה היה הבלש.
"או אלכס הדסון והשבעה, חיכיתי שתבואו" אמר בקול נחשי מלחשש והסתכל עלי "רצית לדעת מה קרה להורים שלך? אז הנה. הם חקרו עלי מצאו אותי וטוב."אמר והראה ראש נערף.
"לא,לא!" שעקתי ויריתי בה, אבל ברגע שיריתי בה פיגיון פגע בי. הרגשתי את חיי אוזלים מגופי, ראיתי אור ואת ההורים שלי "ההההה" התחלתי לצחוק "ההיגיון יוביל אותך מ-A ל-B הדמיון לכל מקום" שמחתי. מילותי האחרונות היו מילותיו של אלברט איינשטיין שבה גם הוא בחיזיון שהיה לי הרגע. עצמתי את העיניים והגעתי להורי בעולם שמכונה מוות.

מנקודת מבט כללית:
"לא!!" צעקו ריי וג'רי יחד כשהפגיון פגע באלכס. הם שמעו את מילותיה האחרונות שניהם בוכים. הם אהבו אותה, אבל זהו, היא מתה. מה שהם לא הבינו זה למה היא הידע. ואני פה להסביר.
היו לכך שתי סיבות. האחת היא שהיא חיפשה ידע כל חייה והשנייה היא שהיא זאת שנתנה לחבריה את הידע החשוב ביותר בכל חייהם.
ג'רי וריי הסתערו על הבלש והרגו אותו. פגרו נעלם תוך שנייה וכל הנערים והנערות שנותרו חזרו לזמנם. מזועזעים ממותה של זאת שבגללה הם הגיעו לשם. זאת שגילתה להם כל כך הרבה.
לימדה אותם הרבה.

מה שהם לא ידעו זה שסיפורה לא נגמר לחלוטין, הוא רק עבר למקום וזמן אחר.