סודות תלויים באוויר: פרק 1

לייקה המשיכה לדהור במורד הרחוב, והחלה להאט את קצב הדהרה ככל שהרחוב הלך ונעשה צר יותר ויותר, עד אשר נעצרה בפתח סמטה צרה ומלוכלכת. היה ברור מאליו שאפשרות הדהרה עדיין בתוקף, שכן הסמטה לא הייתה עד כדי כך צרה, אבל ההיכרות שלי עם חוש הריח המפותח של לייקה לגבי סכנות הספיק לי כדי לקפוץ מגבה. ווידאתי שכל הסכינים שלי מוחבאים היטב, כל אחד במקומם – אחד בכל מגף ואחד מתחת לכל שרוול. החרב שלי נחה על האוכף של לייקה, ולרגע אחד שקלתי אם עליי לקשור אותה בגלוי על מותניי – כמובן שלא היה עליי לעשות זאת, אבל נראה היה שחושיי מתחדדים גם הם ומרגישים בסכנה מתקרבת. המתח שטף את כל גופי, אבל רק ההיגיון הצליח לגרום לי להשאיר את החרב במקומה.
"לכי הביתה," לחשתי ללייקה. יבבה חלושה נשמעה ממנה, אך לאחריה לא נשמעה שום התנגדות נוספת.
המשכתי להתקדם במהירות בהמשך הסמטה, שולחת פרצי אוויר חלושים פה ושם כדי להגדיל את מהירותי. ידעתי שאסור שיראו אותי, שהרי נערה השולטת באוויר תראה חשודה לנוכח העובדה שכמעט וכל כשפי האוויר הושמדו, אבל מיהרתי, ואוויר הייתה האפשרות הטובה ביותר שלי בשלב זה.
כשהגעתי למקום נעצרתי באחת. נראה היה כאילו הוא מנסה שלא לבלוט, עם הדמיון שלו לשאר הבתים, אבל דווקא הוא גרם לי לחשד – ההסוואה לא הייתה מתוחכמת מספיק, ולאחר מספר דקות יכולתי למנות כמה וכמה פגמים. אבל כרגע לא היה הזמן לנתח זאת, ולכן ניגשתי לדלת הכניסה ודפקתי פעמיים על הדלת.
"כן?" קול גס בקע מבפנים. שתקתי. לאחריו נשמע קול צעדים וקרקוש מפתחות, ואז הדלת נפתחה.
בפתח הדלת ניצב אדם גדול מימדים, שחייך לעברי חיוך שחשף שן שבורה וכמה שיניים נעדרות.
הוא נעץ בי את מבטו כמה רגעים, מחכה למוצא פי. כשראה שאינני מתכוונת לדבר, דיבר הוא.
"את דפקת על הדלת, ילדה?"
הנהנתי בראשי.
"את מסוגלת לדבר, ילדה?" שאל ברוגז. נראה היה שהעובדה שלא עניתי במילים הרגיזה אותו במעט.
הנהנתי בראשי פעם נוספת, שמחה על ההזדמנות להתגרות.
"אז דברי!" הוא נבח עליי.
חיוך משועשע עיטר את פניי. "כמובן. על מה אתה רוצה שאענה?"
נראה היה שרוגזו לא שכח, אבל הוא שאל את השאלה הרגילה לעבודתו, וקולו נדמה רגע עייף. "מה הסיסמה?" ביטאו שפתיו המשורטטות בגסות.
הכנסתי יד לכיסי, וממנה הוצאתי שרשרת חלודה, עליה היה תליון בצורת דרקון. ברגע שידי אחזה בתליון למשך שניות אחדות, הדרקון פלט נשיפת אש חלושה. השומר סימן בידו, ואני חלפתי על פניו.
נכנסתי לתוך חדר כניסה עם קירות צבועים בירוק בהיר, עליהם צוירו פרחים עדינים בצבע לבן. רצפת העץ הצבועה בלבן בהקה מניקיון, ורק יכולתי לקוות שהנעליים הכבדות שלי מלוכלכות מספיק כדי לנטרל את כל הצבע הלבן הסטרילי שצבע את המרצפות. ארונות עץ כהים מלאים מדפים ניצבו סמוך לקירות החדר, ואת המדפים מילאו גביעים רבים, שסימלו נצחונות בתחרויות כאלה ואחרות.
החדר היה ריק מאדם, ולכן החלטתי לצאת ממנו. לא ידעתי היכן נמצאת הכניסה לזירה, וגם לא התכוונתי לשאול – במקום מעין זה לא יהיו שום אנשים עם כוונות טובות, והניסיון במקומות מסוג זה הספיק לי כדי לאמת זאת. יכולתי רק לקוות שחושיי המפותחים ממילא יעזרו לי למצוא את הכניסה הסודית, מבלי שאצטרך להשתמש בשליטתי באוויר – אנשים מאלו שכאן זקוקים נואשות לכסף, ולכן לא יהססו לרגע לפני שיפנו למשטרה.
החדר נפתח לתוך מסדרון קצר, ששתי דלתות ניצבות בכל צד של המסדרון; בסך הכל ארבעה דלתות. יכולתי לנחש למה כל אחת מהן מיועדת – לכל אחת משלושת הקבוצות המתחרות בגמר ומתחרות על הפרס הכספי הגדול ביותר, ועוד דלת נוספת הנפתחת לחדר הבקרה.
לפי ההוראות שקיבלתי הייתי אמורה לגשת אל הדלת הראשונה משמאלי. דלת העץ נראתה דליקה במיוחד, ובכל זאת ניסיתי תחילה ללחוץ על הידית, פעולה שגרמה לדלת להיפתח בקלות. כמעט והתמיה אותי העובדה שלא הייתה כניסה סודית, אבל הנחתי שרוז'אק, אחראי הזירה, שולט במעצמה חזקה מספיק שאפילו המשטרה לא תתעסק איתה.
בתוך החדר הייתה הקבוצה איתה הייתי אמורה להילחם – נערה מעט צעירה ממני, לבושה במדי הקבוצה בצבע כחול, דבר אשר סימל את שיוכה לשבט המים, ונער שנראה מעט מבוגר ממני, לבוש במדים חומים של שבט האדמה, אשר דיבר עם נער נוסף בן גילו.
התעלמתי משלושתם וניגשתי לארון הפתוח, בו נשארו רק המדים האדומים תלויים על קולב בריפיון. תלשתי אותם בגסות מהקולב, מתעלמת מהמבטים שנעצה בי הנערה ללא כל בושה, ומיד ניגשתי אל מאחורי החוצץ. החלפתי את בגדיי למדים במהירות ויצאתי מאחורי החוצץ, ניגשת לאחד הספסלים ומתיישבת עליו. מיד ניגשה הנערה לשבת לצידי, ולמרות שנראה היה שניסתה להתחיל בשיחה לא אמרה דבר, וגם אני לא עשיתי זאת. מדי פעם שלחו לנו כל אחד מהנערים מבטים, אך עד מהרה השניים הפסיקו ודיברו בינם לבין עצמם בלחש.
לאחר זמן מה נפתחה הדלת, ובפתחה ניצב רוז'אק. הוא בחן את כולנו והנהן לעצמו, ומיד מיהר לסלק את הנער חסר המדים מהחדר.
"תתחילו להתקדם לזירה. אתם הבאים בתור אחרי צלצול הפעמון," אמר רוז'אק ומיד יצא מבעד לדלת באותה פתאומיות בה נכנס.
יצאתי אחריו והתבוננתי בו נכנס לחדר הסמוך לנו, שכנראה תפקד כחדר הבקרה. הקבוצה המתחרה בנו כבר התקדמה בהמשך המסדרון, וחיכיתי עד שיעלמו בקצהו לפני שהתחלתי אני להתקדם בו.
בפנייה הראשונה בסבך מבוך המסדרונות פניתי ימינה, והמסדרון נפתח למרפסת קטנה שהשקיפה על הזירה. התבוננתי בקבוצות הנאבקות על הזירה, בוחנת את המהלכים שלהם, עד שכמעט ולא הבחנתי בנערה המתגנבת מאחורי.
"אש, מה?" מילותיה נדמו כשאלה, אבל טון קולה קבע אחרת, ושתינו ידענו מה הקביעה האמיתית פה.
לא הסתובבתי ודמיינתי את עצמי מפעילה את אחד מהמהלכים שהוצגו באותו רגע עליה, פוגעת בה בדרך הכי מכאיבה שרק אוכל.
ידעתי שאמנם כנראה לא אוכל לשמור יותר על הסודות שבבעלותי, אבל ידעתי גם שעליי לפחות לנסות לשמור את עצביי בפנים.
מכאן כבר אין לי לאן לברוח.