פרק 1

פרק ראשון: בטי הבטרפליי
השעה חמש בבוקר. קר.
פקחתי עיניים לאט והתבוננתי סביבי במבט עצוב, שלום וושינגטון, שלום גשם.
קמתי ממיטתי וקיוויתי שאשתו החדשה של אבא לא נמצאת בבית והם עזבו לירח הדבש שלהם,
אך כאשר בדקתי אם המונית עזבה יחד איתם, גיליתי שהמונית רק עכשיו חנתה ליד הבית.
היא בבית, כולם בבית.
פתחתי את הארון וניסיתי להבין מה אני רוצה ללבוש, אבל היו שם רק חמש אפשרויות, שמלה בצבע שחור, מעט צמודה עם טייץ' מתחת, מכנסיים וחולצות שחורות, סרבל ומעיל שחור.
מאז שאימא מתה, חודשיים לפני שאבי פגש את סטלה, שהייתה אחות בבית חולים, גדלתי מכל הבגדים היפים, לא היה לי כוח לקנות עוד אז נשארתי עם השחורים, העדפתי אותם כי לא התגברתי על מותה של אימא שלי. ההרגשה של העצב לא עברה, אבל מסיבה שלא הבנתי הבגדים עזרו לי לעבור את התקופה.
בסוף לבשתי סרבל וקלעתי את שערי השחור לצמות. ניסיתי לחייך והצלחתי כי זה לא היה קשה, אפילו היה מהנה. "לזלי איפה את?! את לא רוצה להיפרד מאמך?" צעקה סטלה מהחדר התחתון. גלגלתי עיניים וירדתי לקומה התחתונה.
סטלה הייתה לבושה בשמלה צמודה, צבעונית, עקבים ענקיים ולק בצבע סגול. ללא ספק מנסה להראות צעירה ויפה למרות שהיא לא.
"לזלי אנחנו נוסעים לפריז!" קרא אבא וחיבק אותי, חיבוק כזה לא קיבלתי כבר שנה. דמעה קטנה נספגה במעילו, הדמעה שלי.
"לזלי, אני אוהב אותך. אל תבכי מתוקה שלי, זה רק לחודש, אולי פחות." פרצתי בבכי מר.
אבא נאנח והוביל אותי לחדר נפרד. "אני לעולם לא אשכח את אימא שלך, אני בעצמי יודע שסטלה לא משהו אך בחברתה אני רגוע וחושב שהכל יהיה בסדר." הוא נראה עצוב וזקן, כאלו שמאז מותה של אימא הזדקן בעשרים שנה. "אבא," לחשתי. "אל תיסע לשום מקום." התחלתי לכעוס, אחרי מותה של אימא הוא עוזב אותי? הוא חיבק אותי חזק. "אל תכעסי עלי, תנסי לשמוח בשבילי ובשבילך, הכעס גם לא יעזור לך, וסטלה ואני זקוקים לחופשה, לבד.
אבל במצבך הנפשי אני לא חושב שאתה יכולה לנסוע איתנו." אמר בשקט ונתן לי חבילה די גדולה.
"כשאימא שלך הייתה בגילך זה היה 'הציוד' שלה לטיולים, לצרות, והרפתקאות.
להתראות חמודה, אני אוהב אותך." הוא קם בחיפזון ויצא מהדלת. אני עוד המשכתי לשבת על הספה בחדר עם החבילה ביד.
###
נמצאנו בוושינגטון, בבית שבו אימא גרה בילדותה.
אחרי שהיא התחתנה, הוריה, סבא וסבתא שלי, המשיכו לגור שם.
אימא וסבא מתו, סבתא נשארה שם. אז עכשיו היא משגיחה עלי.
לכן לא הופתעתי במיוחד כשמישהו דפק על הדלת. "אפשר להיכנס מתוקה שלי?"
לרגע רציתי לענות כן, אך נזכרתי במשהו. "כן בשמחה, אבל אני רוצה ללכת לבית הקברות, לפגוש את אימא."
###
בשעה 6:30 בבוקר מצאתי את עצמי בבית הקברות.
הוא היה יפה, אין קברים שחורים, הדשא ירוק יותר מתמיד, בכל מקום פרחים ועצים.
העיקר שיש שם צל. נכנסתי בהיסוס לבית הקברות והתיישבתי ליד הקבר הקרוב ביותר אלי והרכנתי ראשי.
פתאום שמעתי מנגינה מוכרת, אוזניי הקשיבו בריכוז עד שקלטו את השיר.

קמתי והתחלתי לחפש את הזמרת המסתורית, כל העצב נעלם והסקרנות רק התעוררה.
הקול שלה היה לא כמו של מיילי כששרה את אותו השיר, אך די דומה.
ליבי השתולל, רצתי בבית הקברות וחיפשתי את הזמרת. עד שראיתי אותה ליד שני קברים, ועליהם זר אחד של פרחי טוליפ.
הנערה בגילי לפי מראה, שערה חום, גופה רזה. היא הייתה לבושה בשמלה לבנה, כמו מלאך כזה. כשהיא סיימה לשיר אני בכיתי. היא הסתובבה אלי וחייכה חיוך קטן.
"את לזלי?" אני רק הנהנתי. "כולם ידעו שאת באה, את תצטרפי למועדון הקריאה שלנו, סבתך רשמה אותך." אני חייכתי חיוך קטן, סבתא באמת אוהבת אותי ודואגת לי. "אגב, קוראים לי בטי, אבא קרא לי בטרפליי כמו בשיר ששרתי." היא חייכה. אני הבטתי בקברים. "אלה ההורים שלי." היא אמרה ואני החזרתי לה מבט.
"תוכלי לשיר שוב את השיר, אבל ליד הקבר של אימא שלי?"
שתינו קמנו מהדשא בשתיקה. "אבל הפעם את שרה איתי." קבעה בטי והרגשתי שמחה בפעם הראשונה זה ימים רבים. הראיתי לה איפה הקבר והתחלנו לשיר יחד.
"butterfly fly away."