פרק ראשון-גורלו של גנב:

אוולין הסתובבה בין הדוכנים ונפעמה מכמות האנשים והצבעוניות ששלטה בכל. היא נעצרה ליד כל דוכן והביעה את דעתה על הסחורה באוזניו של קיי מה שמבחינתו כל המידע היה מיותר לגמרי. "אתה רואה?" פנתה אוולין אל קיי אשר ארשת של שעמום היתה נסוכה על פניו, "זאת קופסא שעשויה מעץ השרקין וזהו עץ די נדיר בחלק הזה של הממלכה. חבל, אמרה אוולין באנחה, הגילוף ממש גס." בעודה מסבירה בחנה אוולין, באצבעותיה הארוכות את הקופסא. קיי גנח גניחת יאוש ואמר שהוא הולך להסתובב. הוא ציפה שאוולין תתרגז עליו. אך היא הייתה שקועה בעולם אחר שבו קיימים רק גילופי העץ שבדוכן. קיי הצטרף לכל האנשים שהתנהלו בתוך השוק ותוך רגע נעלם. באותו הזמן. עמד איש חסון במרחק מה מאוולין. והסתכל לעברה. אחרי שסימן את מטרתו, התחיל לצעוד לעברה, עד שנעמד במרחק של צעד אחד ממנה. אוולין לא שמה לב והמשיכה לבחון את גילופי העץ שבדוכן למורת רוחו של המוכר. האיש הזר חייך לעצמו וסגר את המרחק בינהם ונתקל בה. אוולין שהרגישה שהיא מתעוררת כמתוך חלום הופתעה לגלות שהיא יושבת על הרצפה שמעליה גוהר איש צעיר, נאה ונבוך.
" אני ממש מצטער, נדחפתי ו… את בסדר? " שאל בדאגה. תוך כדי דיבור הוא הושיט לעברה את ידו כדי לעזור לה לקום. ברגע הראשון אוולין הייתה נרגזת ומבולבלת אבל לא יכלה שלא לחייך מול המבוכה של האיש. האיש היה צעיר חסון בעל עצמות לחי גבוהות עיינים ירוקות מהפנטות, שערו החום כהה אסוף בקוקו קצר. בגדיו היו בגדים מרופטים אך עשויים היטב. היא הושיטה את ידה ונתנה לו להקים אותה. התנופה היתה חזקה מידי והיא נפלה בין זרועתיו. היא מיהרה להתרחק וניסתה להסתיר את המבוכה שלה כשענתה:
"לא. אני לא בסדר!" היא הצליחה להשחיל מעט מן הרוגז הרגיל שלה. האיש השיב לה חיוך נבוך. אוולין גנחה בייאוש וניפנפה בידה כשאמרה: "לא משנה. תזהר." הזר השיב במבוכה שאכן הוא ישתדל לא לחזור על הטעות פעם נוספת. הוא התנצל שוב קד לעברה קידה שלא הייתה מביישת אציל, ופנה לדרכו. אוולין המשיכה לעמוד מבולבלת. היא נפלה הרגע? הנפילה הפתיעה אותה. כי לא הרגישה באיום. זאת הייתה תחושה מוזרה מעבר לנפילה, כאילו מישהו רוקן ממנה את כוחותיה, מן חולשה רגעית. כאילו משהו חסר לה. היא בדקה את כיסיה. כשלפתע היא קלטה שהיא נפלה בפח, היא לא הרגישה את הארנק. המנוול הזה שדד אותה! "הי! אתה! " קראה לעברו בזעם אבל הכייס כבר הספיק להתרחק ממנה. היא ציפתה שיעלם אבל להפתעתה הוא הסתובב וחייך לעברה חיוך שלא היה בו שמץ של מבוכה החיוך היה נראה לה ערמומי להכעיס. ואז הוא נבלע בין האנשים. כעסה של אוולין גבר כשקלטה שגם קיי נעלם. החצוף! נכון שבאזשהו שלב היא לא הרגישה את הנוכחות שלו, אבל היא חשבה שהתרחק מעט ועוד רגע ישוב. אוולין הבינה שביזבזה שניות חשובות בזמן שהכייס התרחק ממנה. היא התחילה לרוץ ולהידחף בין האנשים. כשהכייס ראה שהיא רודפת אחריו התחיל לרוץ גם כן. היא גם הגבירה את מהירות ריצתה ועקבה אחר הכייס שפנה לרחובות שהיו צמודים לרחוב הראשי שבו התנהל השוק של העיר. היא נזכרה בהכנות שלה לפני שיצאו לעיר. החבורה התמקמה ביער והיא וקיי התנדבו ללכת לעיר לקנות מצרכים. טריאן שלא אהב את העובדה שהיא הולכת בלעדיו. שתק וצפה בה כל זמן שהתארגנה, רק כשהתחילו ללכת עצר אותם וביקש שיקשיבו לאזהרות שלו. הוא הזהיר אותם מפני סכנות צפויות. הוא הדגיש שכל עוד ישמרו על עצמם ולא ימשכו תשומת לב שום דבר רע לא יקרה. ועכשיו כל אזהרותיו של טריאן נעלמו כלא היו. היא ניערה את דבריו שהידהדו עדיין באוזניה. "תשמרו על אנונימיות. במיוחד את אוולין." הקול שלו באותו זמן היה רציני כל כך, כאילו ידע מה היא הולכת לעשות עכשיו. היא עדיין הרגישה מבולבלת וכועסת. תחושת הריקנות מילאה אותה ולכן על אף שידעה שהיא מסכנת את עצמה ואת משפחתה, היא התעלמה מהעובדה שמישהו עלול לראות אותה. והיא עלולה לחשוף את כולם יחד איתה. כל מה שחשבה עליו, היה שהיא לא תיתן לכייס פשוט להתעשר מהמעט הכסף שברשותה. תוך כדי ריצה ידיה התרוממו כלפי מעלה ונעו לצדדים כמו במחול. היא חזרה על הפעולה מספר פעמים עד ש… כמו קסם. כמו משום מקום, התרומם צמח מטפס של גפן מאחד קירות הבתים ובהתאם לתנועות שהטוותה אוולין באוויר הצמח נע אל עבר הכייס. הצמח טס במהירות, חותך את האוויר. הגיע אל הכייס ועף במקביל לריצתו המהירה. הכייס סובב את ראשו והביט בתדהמה מעורבת בפחד למראה אותה גפן. ואז לתדהמת אוולין יותר מאשר הכייס הגפן צנחה ללא רוח חיים. מרוב הלם היא נעמדה קפואה ובהתה בידיה שבגדו בה. איך…? מה קרה פה…? איך הדבר יתכן? מדוע כוחותיי בוגדים בי כעת? שאלה את עצמה.
"את השתגעת?!" שמעה קול מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את קיי עומד שלוב ידיים עם הבעה שהתיימרה להיות מטיפה אך מאחורי הפנים הקשוחות לכאורה הסתתר זיק של סקרנות ושובבות. "בסוף תהרגי את כולנו עם הפזיזות שלך" המשיך קיי להטיף בקול שנשמע כמו קולה של הלי אחותם הקטנה. אוולין לא ענתה במקום זה הסתובבה והמשיכה לרוץ לכיוון שאליו פנה הכייס. היא שמעה עוד זוג מגפיים הולמות על האדמה והרגישה נוכחות בוערת ומוכרת בתוך ראשה, מה שבישר לה שקיי הצטרף אליה ושניהם רצו בעקבות הכייס. תוך כדי ריצה פנה קיי לאוולין, והפעם בקול נרגש.
"אז מה קרה? מה ערער את שלוותך וגרם לך להסגיר את עצמך על ידי עשיית קסמים אסורים לעיני כל?" אוולין ניתרה מעל עגלה שחסמה לה את הדרך וענתה בכעס:
" כייס חצוף שדד אותי " בתגובה קיי כמעט נעצר מרוב תדהמה.
"כייס פשוט? אוולין!" קרא קיי אל אף ההבעה הכעוסה ששלחה לעברו אוולין, "את לא רוצה להגיד לי שהתחלת להזדקן בגיל כל כך צעיר!" אוולין רק פלטה נהמה של כעס והצביעה לפנים.
" הנה! זה האיש שפנה עכשיו ימינה!" קיי צימצם את עיניו ואז גיחך.
"מה?" רטנה אוולין.
"סתם," ענה לה. "פשוט ראיתי שהוא נתקל בך קודם לא העיליתי בדעתי שהאיש המסכן הזה הצליח לסחרר אותך כך שלא שמת לב שהוא שדד אותך! " קיי צהל על חשבונה של אוולין מה שלא היה חכם אם הייתה מקשיבה לדבריו, אבל למזלו של קיי, כרגע אוולין נעצה את עיניה בכייס שנכנס לדאבונו אל תוך רחוב שהיה תחום בחומתה הגבוהה של העיר. הם נכנסו אחריו וגילו אותו כשהוא רץ אל עבר ערימת אבנים ששכבה שם וניסה להתחיל לטפס עליה. קיי חייך משועשע, הוא השיג את הכייס. קיי קפץ עליו אך הכייס התחמק. אחרי כמה התחמקויות קיי שם רגל לכייס שהשתטח על הארץ. קיי התיישב עליו בחדווה וקרא "וואו! זה היה אדיר! צהל קיי. איך קוראים לך ילד?"
"אדוורד" עלה קולו מהאדמה. קולו היה רגוע כאילו ניהל שיחת חולין נעימה.
"אז אדי מותר לקרוא לך אדי? איך עשית את זה?" המשיך קיי להתעניין.
"עשיתי מה בדיוק?" השיב אד בשלווה.
"הצלחת בצורה אלגנטית לשדוד את אחותי!" אדווארד נעץ מבט נדהם בקיי. מחשבותיו של אדווארד דהרו כקצב נשימתו המהירה. מה? הוא הרגע התפעל מכך ששדדתי את אחותו? אולי הם גם סוג של גנבים? כאלה שמשתמשים בקסמים על מנת לשדוד? איך לא תפסו אותם עד עכשיו? אם הוא גנב, ממה הוא מתפעל? הרי כייסתי כל כך הרבה פעמים כל כך הרבה סוגי אנשים, שעוד איזו נערה שדעתה הייתה מוסחת בדיוק, הייתה טרף קל. ובכל זאת, קיי נראה מלא התפעלות.
"אתה תמיד מקסים ככה את הנערות?" המשיך קיי לשאול. אד הביט במצח מקומט בקיי. נראה שהצליח לעורר את ההתפעלות של היושב עליו. בקצב הזה הוא יילך לדרכו מהר משציפה. אבל לדאבונו אוולין הגיעה לשלב הרתיחה."קיי!" התפרצה, "הוא שדד את הכסף שלנו! למה אתה מנהל אתו שיחות מטופשות!?"
"צודקת. דבר ראשון, הארנק." אד הוציא את הארנק ששדד קודם מאוולין מכיסו והושיט אותו לקיי שמיהר לתחוב אותו לאחד מכיסיו. אוולין שלפה חבל מהתיק שלה והושיטה לקיי כדי שיקשור את ידיו ורגליו של אדווארד.
"ועכשיו, אמרה אוולין בחיוך אכזרי, אני אראה לך מה קורה למי שמנסה לשדוד אותי."
"תיקון טעות למי שמצליח לשדוד אותך!" קרא קיי בעליזות. אוולין רק נהמה בכעס.
"בסדר! בסדר! קרא קיי משושע, אני אזוז" הוא עזב את אדוורד שקם לאט ושיפשף בכאב את ידו. בתגובה אוולין הרימה את ידיה היא הניעה אותם לצדדים קיפלה את כפות ידיה הניעה אותם כלפי מעלה ואז לכיוונו של אדוורד ושוב ציפתה שהצמחים יענו לה כמו תמיד, אך… דבר לא קרה. אוולין בהתה באצבעותיה רועדת. "מה…מה קורה פה…?" גימגמה ברעד.
"בסדר אחותי, כנראה יש לך חולשה לפגוע בבחורים נאים. או שנזכרת שאנחנו מאמינים שאין לפגוע באנשים חסרי אונים? מה אם זה שאנחנו אמורים לשמור על כך שלא ניחשף? או אולי בכך שהנקמה במקרים כאלה אינה לרוחו של טריאן?"
אוולין הרימה את ראשה ואמרה בקול רגוע "תנסה רגע להפיק להבות." קיי חייך בשביעות רצון. "לא כל יום אוולין מבקשת ממני להפיק אש." הסביר לאדוורד. קיי פיסק את רגליו והושיט את ידיו לפנים כשהן קמוצות לאגרופים ואז פתח אותם. ו.. להבות כתומות ריצדו על כפות ידיו. הוא חייך בשביעות רצון אל הקהל שלו והכריז: "ראו את הלהטוטים הכי חמים בממלכה! חזו בקסמי האש של הקוסם האדיר קיי!"
"תפסיק כבר! זה לא הזמן." אמרה אוולין והסתכלה סביבה במבט לחוץ. כמה אנשים שעברו לידם העיפו לעברם מבטים מלאי סקרנות. קיי כיבה את הלהבות שהתחילו לדעוך גם ככה. אוולין הקימה את אדווארד מהאדמה והביטה סביבה לחוצה. היה נראה שפתאום שמה לב לכל המהומה שהם יצרו בשוק. היא תפסה בידה הפנוייה בידו של קיי והתחילה לצעוד לעבר שער העיר. "עלינו לזוז ומהר. יתחילו לחפש מי אחראי לבלגן שעשינו." להפתעתה קיי ואדווארד עצרו אותה באותו הזמן… "ומי אחראי על כך?" שאלו שניהם בו זמנית. כשקלטו זאת קיי פרץ בצחוק ואילו אדווארד רק חייך משועשע. אוולין התנפחה מכעס ועמדה להשיב כשקיי הרצין פתאום ואמר:"אין לנו זמן לזה. בואו נעלם מהעיר הזאת קודם ואז נדון על כך כמו שצריך עם כולם. אתה אד תצטרך לבוא איתנו גם אם זה לא מוצא חן בעיניך." לפני שאדווארד הספיק להשיב. תפסו בו השניים. אוולין שיחררה את רגליו. ואת ידיו קשרה מאחוריי גבו. וסידרה את הגלימה שלו מלמעלה כדי שזה לא ייראה חשוד.
וכך אדווארד הוצעד כשידיו קשורות מאחורי גבו, כשאוולין וקיי מחזקים בו משני צדדיו. מחוץ לסמטה אל שערי העיר. אדווארד תהה לעצמו אם יהיה טעם לצעוק לעזרה. האם מצבו נהיה גרוע יותר בכך שנתפס על ידי אותם אחים? בסופו של דבר הוא העביר את חמש שנים האחרונות במנוסה ובמסעות. הוא הביט בשובים שלו והחליט שכרגע הוא מוגן. הם בעליי כוחות קסם זה בטוח. ואם הם בעלי כוחות קסם שהשתמשו בהם, הם בטוח לא שייכים לכוחותיו של המלך. הם גם נשמעו כאנשים החיים במנוסה ממש כמוהו. ובכל זאת, הוא לא ייכל לסבול את העובדה שהם בעלי כוחות כישוף. כישוף… היה תמיד מקור הסבל שלו. תמיד רדף אחריו לכל מקום שהלך. בגללו הוא נאלץ להסתתר. כמו צל ליווה אותו הקסם יום יום מאז היוולדו. גם אם בחברת האנשים האלה הוא מוגן הוא חייב לברוח בהזדמנות הראשונה ולהמשיך לנוע. זה גורלו ודבר לא ישנה זאת, במיוחד לא קסם.
הם יצאו מהעיר וחלפו על שדות של תבואה ופנו בשביל הפונה מערבה לכיוון היער. הם חלפו על פני השביל הפונה ליער והמשיכו בשביל הסוחרים. מה שבילבל את אדווארד כי הוא היה בטוח שהם עומדים לפנות לשם. אחרי כמה דקות של הליכה במקביל ליער הם נעצרו. קיי ואוולין נעמדו דוממים ואחרי זמן קצר סובבו את עינהם אל אדווארד. אוולין נאנחה ונעצה באדווארד מבט חודר, “תשאר בקצב שלנו." הוא רק משך בכתפיו בתגובה. כאילו יש לי ברירה. כשזרועותיי קשורות מאחור ומחבורות לשניכם. הוא צעד אחריהם בצייתנות.
"הו! אנחנו לא כל כך רחוקים!” הכריז קיי. אחרי הליכה של יותר משעה בתוך היער. “אני כבר יכול להריח את ארוחת הערב ולהרגיש את חום האש! נכון אדי? אתה רעב?” אדווארד לא ענה ולכן שילם על כך ביוקר. הוא זכה למשיכה חזקה בחבל.
"הי! אני לא ניסיתי לברוח הרגע, לשם מה זה היה טוב?"
"סתם בדקתי!" קרא קיי בעליזות.
אחרי זמן מה כשאד כבר איבד כל תחושת זמן, שבה הוא הוצעד ביער ותוחקר על ידי קיי והיה עד לשני התלקחויות זעם של אוולין שהופנו אל קיי, הם ראו קרחת יער שבפתחה עמדה דמות שנראה היה כאילו היא מצפה להן. "סוף סוף!" אמרה אוולין בהקלה למראה אחיה הגדול שעמד מולם בזרועות פתוחות. הם נעמדו מולו והוא חייך. "שלום” אמר בחום, “אני שמח שחזרתם בשלום כמו תמיד. רק שהפעם הבאתם אתכם מישהו.” אד הביט באדם העומד מולו בעניין. הוא נראה אדם בעל סמכות. כשדיבר דבריו היו מלאי חום עם זאת הוא הבהיר שהוא לא מעוניין בבעיות. עיניו היו כהות ורכות שערו החום היה אסוף בקוקו מעט יותר ארוך משל אדווארד. עורו היה מעט שחום ומבנה גופו היה רחב וחסון. הוא לא היה דומה בכלל לשני האחים שהיו בהירי עור ובעלי מבנה גוף צר. אוולין מיהרה להסביר את עצמה. "טריאן, אני יכולה להסביר. יותר מזה אני חייבת להסביר. תבין שלא היתי מביאה לכאן איש זר בייחוד לא גנב אם לא הייתה לי סיבה טובה.” טריאן ריכך את מבטו וסקר את אד ואז הנהן באישור והסתובב והתחיל ללכת לא לפני שהוא העיר "גנב את אומרת? נשמע כמו סיפור מעניין." קיי משך בחבל ואדווארד נשרך אחריהם. הם נכנסו אל תוך קרחת היער שבה נראתה מדורה דולקת ועליה נתחי בשר נצלים. ושני אוהלים. טריאן נעמד על יד המדורה והסתובב לעברם. "עוד לא הצגתי את עצמי" אמר טריאן. הוא הושיט את ידו ללחיצה ואמר "אני טריאן ואתה?"
"אדוורד. הייתי לוחץ לך את היד אם לא הייתי קשור."
"אני מתנצל. אני בכלל לא בין למה אתה קשור. אוולין? יש לכך הסבר?"
"אמרתי שאני אסביר הכל! ואי אפשר לשחרר אותו."

"קדימה בואו נשב." אמר טריאן והחווה בידו אל המדורה. כולם התיישבו. מלבד אדווארד שעשה את זה במאמץ כי לקח לו זמן לעשות זאת עם ידיים קשורות. קיי קירב את ידיו לאש, וחייך בהנאה. אוולין התחילה לספר מה קרה בשוק. כשסיימה טריאן הביט מהוהר באש כמה דקות לפני שענה. "אז הבאת אותו לכאן בגלל שפחדת שהוא יסגיר אותנו לחיילים? אוולין הינהנה. למראה מבטו המוכיח של טריאן היא השפילה מבט. היא עמדה להתחיל לתרץ את עצמה כשלפתע נשמעה גניחה מכיוון האוהלים. אדווארד הבחין לראשונה בנוחכות נוספת בקרחת היער. דמות צנומה של נער צעיר בעל שיער שחור ופרוע דידה לעברם. עיניו היו עצומות והוא נע לעברם כאדם עיוור. "אני לא רואה דבר!" גנח שוב ושוב. "למה אני לא רואה כלום? אני עיוור!" קיי המשועשע קם ונתקל בנער. הנער התנדנד והיה נופל אם קיי לא היה תופס בו. הנער מיצמץ אל קיי, "הו! האם זה לא קיי?" שאל הנער ומישש את פניו של קיי.
"כן! בטח! אתה לא רואה?! לא רואה?! אני אראה לך איך אדם עיוור מרגיש!" קרא קיי צוחק. הנער פקח את עיניו וצחק. "ידעתי שזה אתה! בגלל הקול החזק שלך." אמר הנער מרוצה. פניו של הנער הרצינו פתאום. "אבל אני רציני. הפסקתי לראות. הפסקתי לשמוע. משהו קרה נכון? למה אני מרגיש פתאום עיוור?" אדווארד הביט בסקרנות בנער החדדש ובהתנהגותו המוזרה. הוא הולך רואה ושומע אז על מה הוא שואל? טריאן שצפה במחזה שמולו בחיוך עד עכשיו. קם וניגש אליהם. "מה זאת אומרת אניל? מה אתה לא רואה? החזיונות הפסיקו לבוא אלייך?" אניל הנהן. "תמיד, אני רואה משהו או שומע את הקולות שנעים עם הרוח. לפני כמה דקות העולם סביבי נהפך לקיר שחור. הפסקתי לראות!" טריאן נראה מהוהר בזמן שהוביל את אניל אל כולם. קיי התיישב בחזרה ליד אדווארד וחייך חיוך רחב והסביר. "חמישה אחים אנחנו. טריאן הוא האח הבכור והשקול. אני אחריו האח העליז. אחר כך יש את אוולין הזעפנית. אחריה את אניל הרחפן. ו.. כמובן האחות הכי קטנה. קוראים לה הלי. אדם יותר קר ממנה לא תפגוש! היא תגיע עוד מעט. נראה לי שהלכה להביא מים. לאור הסבריו של קיי אניל שם לב לנוחכות ה"אורח".
"מי זה?" שאל ונעץ מבט סקרן באד.
"אני? אני נחטפתי על ידי אחותך." ענה אד.
"באמת? אבל…" אניל הטה את ראשו כאילו הוא מקשיב למשהו. ואז הזדקף ונעץ באדווארד מבט מרותק. "זה קרה אחרי ששדת אותה? מדהים! איך עשית את זה? אתה כייס? אף פעם לא פגשתי כייס!"
אדוורד קימט את מצחו. הוא היה די בטוח שבזמן שאוולין סיפרה את הסיפור אניל לא היה לידם. אוולין תפסה בידו של אניל בהתרגשות. "חזרת לראות?" אניל הטה שוב את ראשו והינהן. "נבהלתי לרגע." אמר. "זה לא קרה לי מאז שהתחלתי ללמוד על חזיונות. וגם אז הראייה לא נעלמה לגמריי אף פעם. רק הייתה מטושטשת. חשבתי שזה בגללך." אניל הצביע על אדווארד שניסה לשפשף את ידיו שכבר איבדו תחושה.
"איך זאת יכולה להיות אשמתי?" שאל אדווארד בעניין. אוולין הביטה בו כאילו זה באמת בגללו. "קודם לא הצלחתי להפעיל את הכוחות שלי גם. זה קרה כשפגשתי אותך. טריאן מה אתה חושב?"
"אני חושב שהאוכל מוכן." השיב טריאן וקם והוריד את הבשר מעל האש. הוא התחיל לחלק לכולם את האוכל. כשהגיע לאד אוולין הציעה להרעיב אותו. קיי הציע שמישהו יאכיל אותו. ואניל הציע לשחרר ולתת לו ללכת. טריאן התעלם מכולם וציווה לקשור אותו סביב מותניו לעץ קרוב כך שיוכל לשבת ולאכול בנוחות בלי לברוח. אדווארד שלרגע התמלא תקווה למשמע הצעתו של אניל. נאלץ להתאכזב. לפחות הוא נמנע מההצעה המשפילה של קיי. ומההצעה האכזרית של אוולין. נראה שכעסה על כך ששדד אותה לא שכך. במשך כמה דקות כולם ישבו אכלו בנוחות את הבשר והעשבים שנלקטו מסביב ביער וכל האחים פיטפטו בנחת. כבר היה חשוך כשאל תוך מעגל האור נכנסה נערה שנראתה צעירה מאניל. היא נשאה תיק על גבה ובידיה החזיקה כמה נאדי מים. אדווארד הביט בה בסקרנות. זו כנראה אחותם הקטנה הלי. הלי הניחה את התיק והושיטה נאד מים לטריאן. והשיבה בחיוך כשקיי שיבח אותה על עבודתה. היא נראית חייכנית ונחמדה קבע לעצמו אד. המחשבות האלה נעלמו בן רגע כשהלי נעצה בו מבט. החיוך החביב נעלם. במקום זה היא הביטה בו בקרירות. מבטה היה קשה. היא נכנסה לתוך המעגל עברה את כולם ונעמדה מולו. היא הצביעה לעברו ושאלה:"מי זה?"
כולם פנו לראות על מה היא מסתכלת. המראה הזה עורר ביושבי ה מדורה צחוק. אולי גם אד הי צוחק אם לא היה חלק מהמחזה עצמו. נערה עומדת מול העץ שאליו היה קשור בחבל אדווארד. היא עמדה מולו הצביע עליו ועיניה נעוצות בו. אדווארד חייך חיוך רחב ומשך בכתפיו. שניהם כנראה היו נועצים מבטים אחד בשני במשך זמן רב אם אניל לא היה מושך אותה אל המדורה ואל היושבים סביבה. כולם הסבירו לה איך הגיע אדווארד אליהם ולמה הוא יושב קשור לעץ. אחרי שסיימו לספר הלי נעצה בו מבט קר וקשה שוב. מה שהיה ניגוד יפה למראה אור הלהבות שריצד על פניה. "אז למה לא הרגתם אותו?" שאלה. אדווארד כמעט נחנק כששמע זאת. מוות הייתה אופציה? טוב שהיא הגיע רק עכשיו.
"למה להרוג אותו?" הזדעקו קיי ואניל.
"טוב, זה ברור. הוא ראה אותכם מבצעים קסמים. בטח גרמתם למהמות וגם ככה הסבתם את תשומת הלב של הגדוד המקומי. אם נשאיר אותו אצלינו אנחנו נבזבז אנרגיה בלשמור עליו. ובכלל לא נוכל לקחת אותו למקומות שאנחנו הולכים אליהם נכון? אחרי שנתעייף או נתחבר אליו, אנחנו נוריד את ההגנות שלנו ו… הוא פשוט יברח ויסגיר אותנו לשלטונות. לטובת כולנו ולמען המטרה שלנו עליו למות." אדווארד נשך את הבשר שניתן לו. ולעס אותו בזמן שחשב. לפי התגובות של יושבי המדורה נראה שכולם רגילים לנאומים מסוג זה ממנה. הוא לא ייכל שלא לתהות עד כמה זה מוזר שהיא הצעירה שחבורה.
"אני מסכים איתך הלי. אבל זה לא נחוץ. פשוט נשאיר אותו קשור. ואחרי שנעזוב מחר, נשאיר אותו בקצה של היער היכן יש סיכוי שימצאו אותו אבל לא מיד. כך שעד שהוא ידבר עלינו אנחנו נהיה רחוקים." אמר טריאן.
"באמת? חבל. התחברתי אליו. הבחור הזה יודע כמה דברים. חוץ מזה לא משנה כמה פעמים ניסיתי להפתיע את אוולין לא הצלחתי. הייתי רוצה שיילמד אותי." אמר קיי בעצב.
"חה! אין דבר שראוי ללמוד מהפרחח הזה. מלבד איך לכייס אנשים תמימים." אמרה אוולין בזעף.
"אני לא בטוח שאפשר לקרוא לך תמימה…" השיב קיי.
"אם את מזלזלת בכייס פשוט לא תלמדי דבר אי פעם. אל תתני לגאוותך להנחות אותך." התערב טריאן.
"טריאן! זה לא בגלל גאווה, זה פשוט…"
"זה כן. אל תשלי את עצמך." אמרה הלי.
"לא שאלתי אותך הלי!"
"זאת אשמתך. לא היינו צריכים להתמודד עם כל זה אם את לא היית חושפת את עצמך בשוק." אמרה הלי בקרירות.
"כן, גברת קרח. ואיך את היית מגיבה אם היו שודדים אותך? זעמה אוולין. אה! את בטח תגידי שלא היו מצליחים? בטח…"
"מספיק. בנות, אמר טריאן. אנחנו עוצרים את הדיון הזה כאן. ואתם אניל וקיי תפסיקו להמר כל פעם שהבנות מתחילות לריב."
"אבל זה לא כיף ככה" השיב אניל מעט בבישנות. קיי טפח על שכמו של אניל וצחק. טריאן גנח "קי! אתה מקלקל את אניל!"
"אני?" היתמם קיי. "מה אני עשיתי?" טריאן הניד בראשו. וחייך כשאמר:"אתה יודע בדיוק למה הכוונה שלי. קדימה סיימו את האוכל והתארגנו לשינה עלינו לקום עם עלות השחר. אם נשמור על הקצב ההליכה של היום, תוך שבוע נגיע ליעד שלנו. אולי פחות." כולם החלו לזוז. חוץ מקיי שניסה לשכנע אותם לשיר קצת. אבל מבט מתרה מטריאן השתיק אותו. הוא משך בכתפיו קם וניגש לאדווארד שאמר לו":אני לא הייתי מתנגד לשיר אבל במצבי…" ומשך בכתפיו הקשורות. קיי גנח ואמר בתגובה. "כן אני יודע. אני בטוח שיכולת לעזור לי להכניס קצת רוח חיים בחבורה המשעממת הזאת. אבל מה נעשה שנאלץ להפרד מחר. לילה טוב!"
"הי רגע! אני באמת מתכוון לזה! בוא נשיר קצת!" אדווארד צעק אחריו עוד קצת לייתר בטחון אבל השתתק כשאוולין הופיע מולו. היא הביטה בו בזעף ונראתה די מפחיד כי החזיקה בקשת ביד אחת ובידה השנייה החזיקה באשפת חצים צמודה אליה. אחרי שנעצה בו מבט זמן מה היא אמרה:"כדאי שתשמור על פה סגור אחרת אתה תמצא חתיכת בד בתוך הפה שלך."
"אתה יודעת רק לאיים על אנשים?" השיב לה בקול שקט, כשהיא פנתה ללכת. היא נעצרה כשגבה פונה אליו. "את יודעת, אפשר גם לבקש. אולי אם תהיי נחמדה אני ארצה להקשיב לך." המשיך כשראה שהיא מקשיבה. הוא ראה שידה מתהדקת על הקשת שלה לפניי שהלכה. הוא שרק לעצמו בעליזות בזמן שכולם התארגנו.וצפה בהם מתווכחים על תורנות שמירה. ראה איך כולם נכנסים לאוהלים שלהם(שהתחלקו לפי בנים בנות.) מלבד הלי שתורה היה לשמור ראשונה. הוא צפה בהם וחשב. חשב על בית, משפחה, חברות,ושייכות.
הוא היה נינוח. הוא ידע שלא יחכה עד הבוקר. הוא יעלם לפני כן. הם לא ידעו אבל בתוך המגפיים שלו התחבאו סכינים. הם כנראה חשבו שלקחו את כל רכושו שלקחו ממנו את התיק שלו מקודם. עוד הלילה הוא יעלם. זה לקח זמן. אחרי המשמרת של הלי הגיעה המשמרת של קיי שבשלב הזה נאלץ אדווארד להעמיד פניי יישן כדי שלא יתעורר בקיי שום רצון לדבר איתו. לבסוף הגיע הרגע לו חיכה כל הלילה. המשמרת של אניל.
גם אם קיי לא היה מציין את זה אד הבחין בעצמו ברחפנות של אניל. הוא יינצל את זה ויברח כשאניל לא יבחין. ואכן אניל יישב קרוב למדורה הקטנה ורוב הזמן מלמל לעצמו, או שפשוט הטה את ראשו כאילו הוא מקשיב למשהו. על רקע מלמוליו הלא ברורים של אניל אדווארד התפתל והשיג את הסכין שבתוך המגף והתחיל לחתוך את החבל. בסבלנות הוא חתך את החבל. היה רגע מלחיץ אחד כשאניל קם והתחיל להסתובב סביב המדורה והיה נראה שהוא מסתכל סביבו בחשדנות אבל אחרי זמן קצר הוא חזר לשבת ולבהות באש. אחרי שנרגע, אדווארד חזר לחתוך את החבלים. הדבר עלה בידו לבסוף. לשמחתו נראה שאניל נרדם על יד המדורה. בשקט מופתי הוא התחיל להתרחק מהמחנה.חופשי ומאושר הוא צעד אל תוך החשיכה.
*****************
הלי חלמה שהיא מטיילת על גדה של נחל. הכל היה רגוע, עד שהיא שמעה צרחות. היא התחילה לרוץ לכיוון הצעקות ואף על פי שהן התחזקו היא לא ראתה מה גרם לכל הרעש. עיניה נפקחו באחת ובהו בחשכה שריחפה מעליה. לקח לה רגע להבין שהצעקות לא היו בחלום. היא זחלה בזהירות, נזהרת שלא לגעת באוולין. היא הסיטה את יריעות האוהל בזהירות בעודה שומרת על נשימה איטית על מנת לא להשמיע רעש מיותר. בחוץ היה עדיין חשוך אבל אפשר היה לראות שהשחר קרב. היא ראתה את שרידי המדורה וצלליות מוכרות. היא העיפה מבט אל עבר אוולין שכנראה התעוררה. "מה זה הרעש הזה?" מילמלה אוולין ומשכה את השמיכה מעל ראשה.
"אני חושבת שזה אניל." השיבה הלי והחלה לרכוס את מגפיה על מנת לצאת מהאוהל ולבדוק בעצמה. אוולין קפצה מתוך השמיכה העיפה אותה על הלי ורצה יחפה החוצה.
"אוולין!" צעקה הלי אחריה בכעס. למה היית חייבת להעיף עליי את השמיכה!!! אבל אוולין לא שמעה אותה. היא רצה בבהלה מהאוהל. כשהלי יצאה לבסוף היא ראתה שכולם התאספו סביב אניל. היא נעמדה ליד טריאן ושאלה "מה קרה? למה אניל צעק?"
"אניל חשב שראה חזיון שבו אדווארד שייחרר את עצמו מהעץ שהיה קשור אלייו. כשהתעורר גילה שזה לא היה חזיון אלא אמת. והוא לא צעק. זה כנראה הקשר המחשבתי שלך הגיב לצעקה שלו. אם הוא היה צועק…" הוא לא היה צריך להמשיך את המשפט. הלי נאנחה בייאוש והחליטה לא להגיד דבר. אניל נראה מלא חרטה וצער גם ככה. הוא יישב מכונס עם מבט מושפל ומלא אשמה. אוולין ישבה לידו וכרכה את ידיה סביב כתפיו. קיי פנה אל טריאן ואמר:"לא כדאי שנזוז?" טריאן הנהן ואמר: "קיי תכבה את המדורה. אני רוצה שכולם יהיו מוכנים ליציאה הכי מהר שאתם יכולים. אנחנו לא יודעים כמה הספיק להתרחק. צריך לפתוח פער."
כל אחד הלך לבצע את המשימות הרגילות שלו, קיי כיבה את הדורה בהינף יד. טריאן קיפל את האוהלים. אוולין ארזה את התיקים יחד עם אניל. הלי אספה את נאדי המים המלאים וחילקה לכולם.
אבל כל ההכנות נעצרו באחת כשאניל הרים את ידו בפנים רציוניות. ידו המורמת באוויר הייתה קמוצה לאגרוף. יש פולש. כשהשתתקו כולם, הם יכלו לשמוע זאת. את התנשפיות וצעדי הריצה בין העצים. כל אחד שלף את נשקו. האם החיילים כבר הספיקו להגיע? הרעש לא היה של הרבה אנשים. אז אולי זה גשש? אם זה גשש כנראה הוא לא גילה אותם עדיין בהתחשב ברעש שהוא הקים. אבל כולם היו מתוחים והם לא אהבו הפתעות. בן רגע טריאן נעמד לפני כולם עם שתי חרבות שלופות. אוולין טיפסה על ענף עץ נמוך עם חץ מתוח בקשת שלה מכוון לעבר המקום בו נשמע הקול. קיי ואניל נעמדו משני צידי טריאן עם חרבות שלופות. הלי נעמדה מאחוריי טריאן מוכנה להטיל סכינים. מי שהיה חוזה בהם באותה שעה היה נחרד מהמראה. פניהם הרציניות ומלאות כוונה. הם נעמדו קרובים אחד לשני כמו פעמים אחרות בעבר. פניהם הרגועות והנכונות לקרב לא הותירו מקום לספק, שהנכנס לקרחת היער הזאת לא יצא ממנה חי. אולי… מלבד אדווארד. מתנשף הוא נכנס אל קרחת היער מעד מרוב הפתעה. "מה אתם עושים? אתם רוצים לשפד אותי?"
כולם הורידו את נשקם מלבד אוולין שאמרה בכעס:"כן. לא ידעת?! לאן נעלמת?" אדווארד בלע את רוקו וענה:"לא מצא חן בעייני להיות קשור לעץ אז הלכתי. אבל כשהגעתי לקצה היער ראיתי המון חיילים נכנסים בשערי העיר. אני לא אוהב חיילים."
"בגלל זה חזרת?" שאל קיי בתדהמה והכניס את חרבו לנדנה. כולם הביטו בספקנות באדווארד. ואניל וקיי פתחו את פיהם לשאול כשהלי צעדה קדימה ואמרה לטריאן. "כדאי שנתקדם הוא כנראה מוביל את החיילים לכאן. עוד רגע נהייה מוקפים." אוולין הביטה באדווארד במבט מאשים. מה שמשום מה הכי עצבן אותו.
"אני לא מוביל שום חיילים!" אמר בכעס. "תקשיבו, אני יודע שאולי לא תאמינו לי אבל אני לא אוהב חיילים. והאמת אני די גורם לצרות לכל מקום שאני מגיע אליו. אם החיילים האלה יתפסו אותי, זה הסוף שלי. זאת כמות כפולה של חיילים ממה שהיה כאן אתמול. אני חושב שמישהו דיווח על המהומה שלנו בשוק אתמול. הם מחפשים אותנו. ואותי במיוחד. אתם הייתם בעיר רק כמה שעות, אני הייתי בעיר כמעט שבוע, מישהו בטוח זוכר אותי. אתם רוצים שאני אתפס והם יחקרו אותי?" השתררה דממה. אחרי כמה דקות אניל הפר אותה. "אני חושב שהוא אומר אמת." אמר בביישנות. מרגע שהפסיק לדבר אדווארד הביט רק בטריאן. הוא ידע שההחלטה לבסוף תוכרע על ידו. לכן הוא הביט בטריאן בלי למצמץ מנסה להעביר את כנותו במבטו החודר. רק הינד ראש המאשר שלו היה כל מה שאדווארד היה צריך. טריאן העביר את מבטו בין כולם ואמר בקולו שקט מאוד. "הוא בא איתנו. בלי ויכוחים. אין לנו זמן לזה. במקום הבא שיהיה אפשר לדבר בביטחה, נדון על כך שוב. "בואו נזוז."
*****************
באותו הזמן במרחק של שלוש ממלכות. בבירתה של המדינה השולטת, בארמון המלך, באחד מחדרי המלך הפנימיים, השתרר שקט. המלך הפסיק באמצע דבריו והביט בחלון המשקיף אל הגן. בידו הוא החזיק מכתב שקיבל לפני כמה דקות מידי שליח בהול. כולם ידעו מה משמעות הכניסה של השליח באמצע הישיבה. אבל אף אחד לא ידע מה משמעות המכתב. מה שהיה מוזר שהמלך קרא בו ברפרוף, וחזר לדיון שהופר קודם על ידי השליח. ואז רק אחרי כמה דקות הוא העיף מבט נוסף במכתב והשתתק באמצע דבריו. אף אדם לא העז להפר את השקט שנוצר. כולם בהו במכתב ובמלך שנראה מהורהר, כמעט מוטרד. היועצים הביטו אחד בשני שואלים את עצמם מה קרה. עד שלבסוף היועץ הבכיר בחדר העז ושאל בעקיפין:"הוד מעלתך? את חש בטוב?" המלך השיב את מבטו אל יועציו התמהים וחייך. חיוך שלא היה מבשר טובות. "הכל מצוין. אני חושב שזה זמן טוב לדון בתוכניות חדשות." כולם הינהנו. אלו שהמשיכו להיות מוטרדים מהתנהגותו של מלכם לא הראו זאת. במיוחד כי לא ידעו מה המחשבה שהסתתרה מאחורי החיוך. הגיע הזמן שנשוב וניפגש. רייאן…