פרסום מחדש של הפרק הראשון של "לב קרח" – כינוס השבטים

כינוס השבטים-

ניקולאס ישב על סלע ליד הנהר, בוהה בזוג האיקסים שעל כפות ידיו, מנסה לא להיזכר בכל הסיבות העקובות מדם שהובילו לשני זוגות הקווים המוצלבים האלה.
הוא נזכר ביום בוא הוא הצטרף לשבט הזקיפים. לא זקיפים של שמירה, אלא זקיפים של קרח. השם היה הדבר הראשון שמשך אותו אל השבט. הוא היה בן עשרים וארבע, ועבר חודש מאז חרט על ידיו את זוג האיקסים. הוא שמע קולות פיצוח של עצים במדורה ופטפוט חרישי.
הוא מצא לעצמו עמדה בחרישיות וצפה בשלושת הבנות הקטנות- בנות חמש או שש, שישבו סביב מדורה ענקית ובהו בלהבות כאיש אחד. הן היו שקטות ורציניות יחסית לגילן. ואז אחת מהן, ילדה עם שיער חום עבה ועיניים ירוקות וכהות שבהן הופיע ניצוץ של אפור, הרימה אליו את עיניה והוא חש כאילו נפשו נחקרת תחת מבטה הנוקב.

"מי אתה?" היא שאלה כמעט בתוקפנות. "אני ניקולאס." ענה בקול מדוד. שתי הבנות האחרות הרימו את מבטן. לאחת מהן היו עיניים חומות כהות וגדולות, ולשנייה עיניים כחולות ובהירות כמו נחל קפוא.
"מה אתה עושה כאן?" שאלה הילדה עם העיניים החומות, בסקרנות תמימה. "אני… נווד." הוא ענה בהיסוס מסוים. כי בכל זאת, כמה פעמים יצא לכם להיות בחקירה צולבת על ידי שלוש ילדות בנות שש?

הנערה בעלת העיניים הכחולות והבהירות עד כאב פצתה את פיה לראשונה. "אבל לא ענית על השאלה. מה אתה עושה כאן?" בקולה הייתה כזו רצינות תהומית שהוא לא יכל להימנע מלחשוב על אמו ששאלה אותו למה הוא מכוסה בוץ.
"אין לי שבט. אני מטייל בדרכים כמעט שבע שנים." הילדות כולן הנהנו אחת לשנייה בהבנה מתואמת, ואז קמו על רגליהן והקיפו את המדורה כדי לעמוד קרוב יותר אליו. הילדה עם העיניים החומות חייכה בהתרגשות בעוד השתיים האחרות גלגלו אחת לעבר השנייה את עיניהן. ואז השתיים התקדמו אליו, כל אחת תופסת בכף יד גדולה אחרת. הוא נדרך, מופתע. הרבה זמן לא נגעו בו בחום. הילדה חומת העיניים משכה במעיל הפרווה הדק יחסית שלו והתחילה ללכת.

"ה-אטימאשי תהיה נורא שמחה שבאת. היא צפתה את זה לפני הרבה זמן." כל כך הרבה שאלות התפרצו במוחו שלשונו של ניקולאס קפאה.
"לקסי!" היסתה אותה הילדה שהבחינה בו לראשונה. הילדה השנייה התפרצה מיד. "הוא יבין הכל בסופו של דבר, ג'יין. מה אכפת לך?" פניה של הילדה בשם ג'יין החמיצו.

"את יודעת, מלנה, שיכול להיות שה-אטימאשי לא רוצה לחשוף את יכולותיה. חשבת על זה לפני שדיברת, לקסי?" אמרה ג'יין. לאחר שתיקה ממושכת בה הבנות צעדו בהחלטיות לעבר שומקום. אמנם ניקולאס לא אהב אנשים במיוחד, אבל הוא היה חייב להודות בינו לבין עצמו
ששלושת הבנות היו חבורה חמודה ומסקרנת ביותר. ואז הוא נזכר ששלושת הבנות האלה גוררות אותו בחשכת יער קפוא ומושלג. בבת אחת הוא נעצר וכמעט גרם לילדה שלפניו ליפול עם פניה לשלג.

לאן אנחנו הולכים?" שאל בקול מאיים מעט, שגרם ללקסי להתכווץ מעט אך לבנות האחרות רק להביט בו בעניין ובקוצר רוח. "אל השבט. אל ה-אטימאשי." ענתה מלנה במהירות והתחילה לצעוד קדימה, מושכת בידו בכל כוחה. הוא היה די מופתע כהמשיכה שלה כמעט גרמה לו ליפול. כנראה אימנו גם את הבנות בשבט הזה.
ג'יין הצטרפה למאמץ, ומיד אחריה גם לקסי, ויחד הן חצי גררו חצי הוליכו אותו אל עבר מדורה עצומה וריכוז צפוף מעט של עשרה אוהלים. שבט קטן. האוהל האחד עשר היה גדול מהאחרים אך במעט, אבל משהו בו הקרין הדרת כבוד ועׂצמה. הבנות לא התעכבו להשוויץ בשלל שלהן, ופנו ישר אל עבר האוהל.

ה-אטימאשי (ראש השבט, בשפת השבטים) הפנתה אליהם את פניה. היה בהן משהו מטריד מעט. לא היה כל סימן לקמטים על פניה, אבל היא נראתה כל כך זקנה; אולי זו הייתה הדרך בה נצמד עורה אל גלגלתה, או הדרך בה עיניה שקעו בחוריהן והוצלו על ידי המצח, או שפתיה הדקות והחיוורות שהתכווצו בחמיצות תמידית, או הדרך שבה שערה החום-אפור נח על כתפיה הגרומות. מה שזה לא היה, זה גרם לניקולאס לדעת שהגיל של האישה הזאת היה מופלג.

היא פנתה מן השורשים שאותם חתכה והביטה בו בישירות. הוא ראה לראשונה את עיניה מבעד לצל של מצחה ונדהם כשעיניה הלבנות לגמרי הביטו בו באופן חודר ומטריד. "שב." היא ציוותה בקול חורק ועבה, כמו של עץ אלון עתיק, או כמו הצליל של נהמתו הראשונה של דׂב לאחר תרדמת החורף. ברכיו פקו והוא צנח אל פוך מעור רך. "אתן יכולות ללכת לאכול עם כולם, בנות. עשיתן את תפקידכן נאמנה." ציוותה ה-אטימאשי בקול שציפה לציות מיידי. הבנות פנו ויצאו מהאוהל בטור עורפי, מלנה אחרונה. רק אז ראה ששערה היה לבן, עם גוונים בלתי נראים של תכלת, וחלק, מגיע כמעט אל ישבנה. תנועתו הרכה לאור האש הקטנה שבאוהל גרמה לניקולאס לדמיין מים גועשים.

"חזיתי את בואך לפני שנים רבות, ניקולאס. צפיתי בכל הרפתקאותיך. ידעתי שאתה שייך אלינו. אל הזקיפים. אל השורדים האולטימטיביים." היא פתחה בקולה העׂצמתי. "אתה מיועד אלינו. מאז שאמך ברחה מהשבט ידעתי שהתינוק שהיא נושאת ברחמה יהיה שלנו."
ניקולאס פתח את פיו וסגר אותו כמה פעמים.

"לא ידעת?" שאלה ה-אטימאשי בקול שהיה אמור להיות רך. ניקולאס שתק. "אמך הייתה בת שבט הזקיפים. אביך בא כל הדרך משבט העצים עם עוד כמה סוחרים. אמך התאהבה בו ולא הרבה זמן אחרי זה נהרית. כשהוא פנה לחזור אל מולדתו היא ברחה איתו, ואתה נולדת שלושה קילומטרים משבט העצים, על מעיל העור של אחד הנוודים שהתלוו אליהם."

ניקולאס באמת לא הצליח לשחזר במוחו אפילו פעם אחת בה הזכירה אמו את השבט המקורי שלה. כשהוא חשב על כך, הוא לא ממש דיבר איתה כשהיה ילד. היא נעלמה בצל של אביו הנרדף. כאב דקר אותו בחזהו, והוא עיווה את פניו, מנסה לסלק את האשמה.
"אני מצטערת שכך אתה מגלה. אבל יש משהו חשוב יותר בפי. שלושת הבנות שהביאו אותך לכאן, הן המבורכות היחידות שלנו, חוץ מעוד ילד, ממני, ומשמאן חלש במיוחד. אני רוצה שאתה תחליף את השמאן הזה. אתה עׂצמתי מאוד. ג'יין ולקסי בנות שש. הילד, רויאן, בן חמש, וגם מלנה. ג'יין היא שומרת. לקסי היא טנספורמרית. רויאן הוא נווט. ומלנה… אני חושדת כבר הרבה זמן שמלנה היא כמוני."

ניקולאס ניסה לעכל גם את המידע על אמו וגם ניסה לפענח מהו הכוח של ה-אטימאשי. "אני מימית. כוח נדיר מאוד שמתקיים רק בשבט שלנו, השבט הכי צפוני ומבודד."
ניקולאס שמע על כך בנדודיו, שלכל שבט היה כוח מיוחד משלו. עד אותו יום הוא חשב שזו אגדה.

"תקשיב לי ניקולאס. רבים ייפגעו במלנה אם יגלו שהיא מימית. מהשבט שלנו. כל השבט חושב שהייתי שומרת פעם, אבל הכוח שלי דעך. אני צריכה שתעשה כל מה שאתה יכול בשביל להגן על הילדה הזו ניקולאס. הכל."

****************

"ניקולאס, אתה בא?" שאלה מלנה. הוא בן עשרים ושש, לא בן עשרים וארבע. הוא יושב על סלע קפוא מעל הנהר הקפוא עוד יותר. מלנה בת השבע הייתה מרהיבה. עיניה התכולות החיוורות בהקו ושערה הלבן והמבריק נתלה משני צדי פניה. ג'יין ולקסי בנות השמונה הציצו בו בסקרנות מעבר כתפיה של מלנה.

"כן." הוא נהם וצעד לאורך הגשר הקצר, מוקף בעדר של ילדות קטנות ומציקות. לקסי הלכה מלפניו והתחילה ללכת אחורה, שערה הזהוב-חום מתנפנף מאחוריה כמניפה. הם הגיעו לקצה הגשר ולקסי מעדה ונפלה בגבה אל השלג. לאחר רגע תדהמה קצר, היא התחילה לצחוק בפראות. ג'יין ומלנה הצטרפו אליה במהרה, והוא נאלץ לצחוק גם הוא, בניגוד לכל אמונותיו הזעופות. כשמלנה התקרבה לעזור ללקסי לקום, משכה אותה לקסי אל השלג. שערה החום והמלא של ג'יין זע כגלים כשהיא קפצה באוויר ונחתה על שתי הבנות, והשלוש פצחו במהרה בקרב שלג עקוב… שלג?

לבסוף הרים ניקולאס את ג'יין ומלנה והניח אותן על כתפיו, ובהה בלקסי בזעף ממרומי קומתו. "מעוררת מלחמות," מלמל כשחלף על פני דמותה הקטנה.
כיוון שלאף אחת מהבנות לא היה אבא -הוריה של מלנה יצאו לקנות סחורות אצל שבט הלבה ולא שרדו- ניקולאס סיפק להן, למרות גילו הצעיר, דמות אב מתפקד ואוהב.

רויאן הקטן חלף על פניהם בכיוון ההפוך ושלח חיוך קטן אל ניקולאס ואז חיוך גדול יותר אל ג'יין. קשת כמעט בגובהו של הילד נתלתה על גבו ואשפת חצים קטנה עם חצים שהכין בעצמו הייתה תלויה על כתפו השנייה. בחגורתו ננעץ פגיון. דמותו שחורת השיער הלכה וקטנה כשהתרחק ליער עד שנעלמה כליל. "ילד טוב," רטן לעצמו ניקולאס.

לקסי רצה אליהם ונתלתה על רגלו של ניקולאס. הוא נעצר לרגע בשביל לייצב את שתי הילדות על כתפיו והמשיך ללכת, מהדס בצורה מגוחכת.

ה-אטימאשי סימנה לו להיכנס לאוהלה. הוא הוריד את הבנות, ובמאמץ מסוים הסיר את לקסי מרגלו.
הוא נכנס אל אוהלה של ה-אטימאשי והיא בהתה בו בעיניה המטרידות.
"בודקים באים מערי האזמרגד. שבודקים כוחות של ילדים. הם יגיעו אל השבט שלנו עוד שבועיים. תסלק אותה מכאן ניקולאס. תסלק אותה עכשיו."