פרישה- פרק שני

אז הנה, סיפרתי לכם את המקרה הארור ומה שהכי נורא הוא שהאיש צדק בנוגע לכל מילה, כמה ימים אחרי הפגישה המוזרה איתו השיער שלי שינה לגמרי את צבעו לצבע אש ובאותו הזמן עיניי התחילו להשתנות גם הן. הילדים בכיתה שלי התחילו לפחד ממני וההורים המאמצים שלי בכלל יצאו מדעתם, כרגע הם חושבים שאת השיער צבעתי וששמתי עדשות מגע -הם ריתקו אותי בגלל זה לשבוע, לא שזה הפריע לי כי יצאתי מהחלון- כל הזמן הם מנסים לשכנע אותי 'להחזיר את שיערי לצבעו הטבעי' אני מנסה לומר להם שאני לא יכולה אבל הם לא מקשיבים, הם עדיין תקועים על זה שאני ילדה נורמלית לגמרי, אולי קצת משוגעת.

עכשיו אני שוכבת במיטה שלי ובוהה בתקרה בניסיון להבין למה דווקא אני, למה? יש עוד מיליון ילדים בארץ ויותר שהיו רוצים לקבל את זה, אני לא! אז למה דווקא לילדה הכי נורמלית, שקוראת רק ספרים מציאותיים, החליטו להעביר כוחות על, למה?!
אני עדיין לא יודעת מה הכוחות שלי חוץ מזה שהם קשורים באופן כלשהו לטמפרטורה, אז יכול להיות שזה אש או מים, או שינוי צורה -תתפלאו אבל זה קשור- מה שזה לא יהיה, אני מקווה שאני אוכל להסתדר עם זה. עכשיו המיטה בוערת, יופי שתבער, לא אכפתי לי אני ממילא רוצה למות, אז למה לא כשהמיטה נשרפת ואיתה גם אני? זה יהיה מצוין. אלא אם… אלא אם אני היא זו שמבעירה אותה, אני מבעירה את המיטה! אני לא נשרפת יחד איתה כי אני זאת ששורפת אותה! אוי ואבוי, למה ככה? אני חייבת לכבות את זה. טוב יש מים בכיור לא? אז צריך לרוץ לכיור. זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו, רצה למטבח, מזל שההורים המאמצים לא כאן, אם הם ידעו שהבערתי את המיטה יקרה… יקרה… לא יודעת מה יקרה אבל זה לא יהיה טוב. אני יורדת במדרגות, רצה בין מסדרונות הבית הענק הזה, חולפת על פני פינת האוכל ואומרת שלום לעוזרת, מגיעה למטבח. לוקחת דלי מהארון וממלאת אותו במים עד שאני כבר בקושי יכולה להרים אותו, סוחבת את הדלי כל הדרך חזרה ושופכת את המים על המיטה הבוערת, חוזרת על כל זה כמה פעמים והאש לא קיימת עוד ולא נותר לה שום זכר, אני מתכוונת לכלום, המיטה לא נשרפה, אפילו לא קצת.
"מזל," אני אומרת לעצמי.
"עכשיו אני רק צריכה לדעת איך עשיתי את זה."
אני מסתכלת על הידיים שלי ולא רואה שום סימן לכך שיצאה מהן אש. אני הולכת למראה ובוחנת את עצמי כדי לראות אם יש איזה סימן לאיך זה קרה ואני רואה שהעיניים שלי זוהרות באדום, "אולי האש נדלקה בגלל שכעסתי? אולי הכוחות שלי מופעלים על פי מצבי רוח?" אני שואלת את עצמי, אם הכוחות שלי מופעלים על פי מצבי רוח אני צריכה להיות רגועה ולא להתחמם, טוב זה לא יכול להיות עד כדי כך קשה, אני סבלנית מאוד ועכשיו שאני חושבת על זה, לפני כמה ימים כשחזרתי מהבית ספר עם ציון ארבעים באנגלית והייתי ממש מבואסת פתאום התחיל לרדת עלי גשם, למרות שבחוץ הייתה שמש קופחת ולפני שבוע כשהיה משחק כדורסל של הקבוצה שלי והפסדנו כי לא הצלחתי לקלוע את הסל המכריע, כל כך התביישתי שלא רציתי שיראו אותי ובדיוק אז עברה בתוכי אחת מהשחקניות בזמן שהיא ממלמלת משהו על כמה גרועה הייתי ושבגללי לא עלינו לגמר ואיזה מזל שאני לא שומעת את זה עכשיו, לא הבנתי איך זה קרה ונחרדתי לגלות שהרגע עברה בתוכי מישהי כאילו אני בלתי ניראת.
עכשיו אני מבינה איך שני הדברים האלה קרו, הגשם התחיל בגלל שהייתי מבואסת מהמבחן ואחרי ההפסד במשחק כשהיא עברה בתוכי, אולי באמת הייתי בלתי ניראת כי התביישתי כל כך ועכשיו האש נדלקה בגלל שכעסתי. אם הכוחות האלה באמת פועלים כרגע על פי רגשות, אני צריכה לשמור על קור רוח תמידי כדי לא לעורר אותם…