פרישה- פרק שלישי (העלאה שנייה)

השבוע הזה עבר יחסית טוב, אבל היום מתחיל שבוע חדש ואני לא יכולה לדעת מה עומד לקרות בו, אני מקווה שלא משהו רע.
"שרה, תתחילי להתארגן, את כבר צריכה לצאת!" אני שומעת את קולו של כריס קורא לי מלמטה -החלטתי שמהיום אני קוראת להורים המאמצים שלי בשמותיהם הפרטיים- אני לובשת את התלבושת האחידה של בית הספר ומארגנת את התיק, אני לוקחת איתי משקפי שמש רק ליתר ביטחון, אם הכוחות שלי יחליטו להתפרץ היום, אני חייבת להתחיל לשלוט בהם עד שאהיה מספיק חזקה כדי לעשות את מה שאני רוצה לעשות ולמצוא משהו שיכול לעשות את זה בשבילי כי שמתי לב שאני לא יכולה להשתמש בכוחות שלי על עצמי לרעה. טוב עכשיו אני צריכה לרדת למטה כדי שהם לא יתחילו להתעצבן, אני יורדת במהירות למטבח ולוקחת את האוכל שלי מהשולחן, "ביי," אני צועקת להם ברגע שאני יוצאת מהדלת ונכנסת להסעה, מוודאת שמשקפי השמש אצלי.
ההסעה עוצרת ליד שער בית הספר וכל התלמידים יורדים במהירות ורצים לעבר הבניין האפור והמשעמם שהם נאלצים לראות היום שוב ולפתוח איתו שבוע חדש, אני לא מבינה לאן הם ממהרים, יש עוד חצי שעה עד תחילת הלימודים, אני יורדת אחרונה ומתחילה ללכת ברוגע לכיתתי.
השיעור הראשון היום הוא מתמטיקה, בין השנואים עלי, למה? כי אני לא מבינה ממנו כלום ועכשיו גם יש הכי הרבה סיכויים שהרגשות שלי יתפרצו והכוחות שלי יתפרצו, דבר שממש לא כדאי שיקרה. אני חייבת ללמוד עליהם עוד. אני חייבת למצוא שוב את ההוא שסיפר לי עליהם, נו איך קוראים לו? לא חשוב, העיקר שאני אמצא אותו איכשהו.
*צלצול*
יופי, השיעור מתחיל, זה הזמן הכי טוב לנסות למצוא אותו. הוא בטח לא לומד עכשיו, הוא לא נראה לי בגיל של תיכון, יותר בסביבות התשע עשרה-עשרים. מה הוא אמר לי שהוא כשביקש לפגוש אותי? שהוא מזהה בעלי כוחות, סוכן כוחות? משהו כזה. אה, קוראים לו אדם. אולי, אם הוא סוכן כוחות, אני יכולה לתקשר איתו בעזרת הכוח שלי, אם הוא מרגיש אנרגיה חזקה ממני, אני יכולה לנסות להגביר אותה כדי שיוכל גם למצוא אותי. זה הזמן המושלם בשביל זה, אני רק צריכה לגרום למורה לשאול אותי איזו שאלה שאני בטח לא אדע לענות עליה ואז היא אתעצבן והכוחות שלי יתחממו וככה אני אקרא לאדם. טוב, מה אני אעשה כדי לגרום לה להתעצבן. אולי ציור. לא, אני גרועה בזה. אולי כתיבה. לא, גם בזה אני לא מי-יודע-מה טובה. אולי… מוזיקה. כן, מוזיקה. את זה אני דווקא אוהבת, אני אוהבת לזמזם לעצמי. טוב, אז איזה שיר אני אבחר… אני יודעת,. אני אזמזם את "שיר בעיפרון" של להקה שכרגע אני לא זוכרת את שמה. השיר הזה טוב למצבי משתי סיבות, גם מפני שהוא בעברית והמורה לא תבין כלום וזה יגרום לה להתעצבן עוד יותר וגם מפני שאני מאוד מתחברת לשיר הזה במצבי. טוב השיר נבחר.

הבה נתחילה:
אל תשכח לשמוח למרחקים,
ואל תימנע מלבכות כשעצוב.
תנצל הכל כל עוד אתה תמים,
תלמד לוותר ואל תוו-
"מה את מזמזמת שם לעצמך?!" המורה מתחילה להתעצבן.
"סתם, שום דבר." אני אומרת ומביטה במחברתי כדי שתחשוב שאני מקשיבה. המורה חוזרת להסבריה.
טוב, ממשיכים:
-תלמד לוותר ואל תוותר על החיים.
*פזמון -רק שתדעו-*
כי בחיים, הכל עובר מטעויות, למד והשתפר,
מה שקולך הפנימי אומר זו האמת שלך.
לא לסלוח זו לא חולשה, נצור אהבה בדרכך,
תדע את כל הסוב-
"את ממשיכה?, את מקשיבה בכלל לשיעור?!" אני כבר מתחילה לעלות לה על העצבים. 'עוד קצת,' אני אומרת לעצמי, 'עוד טיפ, טיפה.'
"בטח שאני מקשיבה." אני אומרת ומחייכת, בידיעה שגם אני וגם היא, די בטוחות שאני לא מקשיבה.
"באמת? אם כך, אולי תוכלי לענות בשבילי על השאלה הבאה…" שאלה, אני לא אפרט על השאלה עצמה.
"התשובה היא, אה… יודעת מה, אין לי מושג." אני אומרת בתוקף, המורה מאדימה מכעס ואני מוכנה להישבע שגם יוצא לה עשן מהאוזניים, אולי גם היא בעלת כוח, אני צוחקת.
"מה כל כך מצחיק אותך גבירתי הנאווה? לא נאה לך ההסבר שלי?" היא שואלת ומאדימה עוד יותר, עכשיו כבר נשמעים צחקוקים קטנים מכל עבר.
"לא גבירתי, אה… המורה, ההסבר מאוד מעניין, פשוט לא מבינים כלום, אז מזמזמים." אני אומרת והצחקוקים מתחזקים.
"גברת שרה מור. את מתבקשת לצאת עכשיו מהכיתה אל חדר המנהלת!" היא כבר בצבע בורדו, אתם בטח חושבים על איך זה אמור לעזור לי, אתם בטח חושבים שאני צריכה להתעצבן כדי שהכוחות יפעלו. אז אתם טועים, הרגשות הם דו-צדדיים והכוחות יכולים לפעול גם דרך רגשות טובים, כרגע אני מאוד שמחה ואומרים ששמחה מביאה פי עשר יותר אנרגיה מעצב. כך שאני יכולה בקלות לקרוא עכשיו לאדם וזה בדיוק מה שאעשה, כמובן אחרי שאצא מהכיתה… לחדר המנהלת…