פרישה פרק שישי

"שד טבע עליון, מה?" אני שואלת בזלזול, "אז מה אתה יודע לעשות? דרואיד." אני מישירה אליו מבט, פרצופו הזקן גורם לי לבחילה אך אני לא מסיטה את מבטי, אני רוצה להראות לו שהוא לא מפחיד אותי.
"הו… יש הרבה דברים שאני יודע לעשות, שינוי צורה הוא אחד מהם," הוא אומר וחיוכו הזדוני מתרחב וחושף שורת שיניים נוספת בפיו, מרקיבות ומחודדות. "יש עוד דבר אחד שאני טוב בו, הסוואה." הוא קופץ על אחד העצים ונעלם.
אני תרה אחריו בעיניי ורואה תזוזה קלה שבקלות בעלי העץ. "אני יודעת שאתה שם. רד הנה שד פחדן," אני קוראת אליו. הוא שוב נראה, על צמרת העץ. אני נזכרת שגם אני יכולה להיות בלתי נראית, זה גם חלק מהכוח שלי, אני מקווה שזה יעבוד. "שניים יכולים לשחק במשחק הזה," אני אומרת ומתרכזת בכל כוחי בדבר העצוב ביותר שקרה לי, במוחי מתרוצצות מחשבות ותמונות, אני מתרכזת במה שהכי בוער אצלי עכשיו, תרתי משמע… או. הנה אחד, היום הראשון שלי בבית היתומים, לפני שהגעתי אל המשפחה המאמצת שלי. הזיכרון מציף אותי ותמונות שלו רצות בראשי, יוצרות מן סרט לא מובן. אני רואה את עצמי עומדת בפתח הדלת באמצע לילה גשום, רטובה עד שד עצמותי. כעבור כמה דקות הדלת נפתחת ואני עומדת מול אישה גבוהה ותווי פניה מרושעים. ברגע הזה כנראה הבנתי שזו הייתה טעות להגיע לשם… העצב מציף אותי ואני מקווה מאוד שזה יספיק לי, אני קופצת על אחד העצים האחרים ונותנת לגופי להתאדות ולהתמזג בחלל האוויר, מותירה מדורה קטנה מתחתי. אני רואה את דרואיד על העץ שמולי ועל פניו הבעת תדהמה ובלבול. אני מנצלת את ההזדמנות כדי לעבור אל העץ שלו וחוזרת אל גופי המוצק. אני רואה את הסכין בחגורתו של דרואיד ולוקחת אותה, נועצת אותה בירכו שלו. אני לא רוצה להרוג אותו, מספיק קשה לי לפצוע אותו גם ככה.
"מה עשית? ילדה מטומטמת!" הוא צורח, זה לא אכפת לי, כל מה שאני רוצה עכשיו זה לקפוץ אל תוך האגם לא משנה מה וזה בדיוק מה שאני עושה, הענף נמצא בזווית מושלמת מעל האגם.
אני קופצת.
********************
אני נוחתת בתוך המים ולא רואה כלום, כמה שניות עוברות וראייתי מתבהרת. אני מסתכלת בתוך המים, תרה אחר פתח כלשהו או איזה משהו אחר שירמז לי על הכניסה, יש בליטה קטנה בקרקעית האגם ואני מתכוונת לשחות אליה, אך נגמר לי האוויר. אני עולה במהירות למעלה, לוקחת נשימה ארוכה וצוללת בחזרה למטה, ממשיכה אל הבליטה הקטנה בקרקעית האגם. מקרוב הבליטה נראית יותר כמו מין דלת קטנה אך אין שום ידית או משהו אחר שיאפשר לי לפתוח אותה. אני מנסה לדחוף, ומצליחה. מתחת לדלת האבן -ככל הנראה- אני רואה פתח ונכנסת לתוכו, מתחילה ליפול. "טיפשה!" אני מכה את עצמי במצח, איך לא שמתי לב שהמים אינם נכנסים לכאן. טיפשה שכמוני, מה אני עושה עכשיו, מחכה לקרקע מוצקה לנחות עליה? טוב, זו האפשרות היחידה כרגע. בעודי ממשיכה ליפול, אני מביטה למטה ורואה את הקרקע מתקרבת אליי במהירות, או שאני מתקרבת אליה? אני לא יודעת, כבר איבדתי כל חוש כיוון שהיה לי. תוך כמה שניות אני נוחתת נחיתה די קשה על האדמה ומאבדת כל תחושה שהייתה לי.
בזמן שאני מנסה לקום ללא הצלחה אני מתחילה לשמוע קולות עמומים ממקום קרוב לאיפה שאני נמצאת כרגע, אני שומעת רק חלקים מהשיחה שמתרחשת כנראה בין שני אנשים, "אתה בטוח ששמעת… כאן?" אומר קול אחד. שיט! הם בטח מדברים עלי, מה זה היה כל כך חזק? "כן, אני בטוח," אומר הקול השני בחוסר סבלנות, הוא נשמע חזק יותר עכשיו, מה שאומר שהם מתקרבים. "טוב, אז בוא נבדוק את זה." עכשיו אני שומעת אותם בבירור וגם הצעדים שלהם נשמעים עכשיו טוב יותר. אני חייבת לקום, אני חייבת להתחבא. מאיפה אני אמורה לדעת מה הם עושים לפולשים, אני גם לא רוצה לדעת. מצד שני, זו אולי הדרך היחידה שלי להיכנס לשם חוץ מהתגנבות פנימה שבמצבי תהייה קצת קשה. עכשיו הם בטח כבר כמעט כאן, אני מעמידה פני ישנה -או מעולפת- אחד מאלה. ומחדדת את כל חושי האחרים עד כמה שאני יכולה, הצעדים שלהם עכשיו משמיעים קולות גריסה שנשמעים כאשר הולכים על חצץ, כנראה על זה אני שוכבת עכשיו. אחרי כמה שניות -או דקות- שמרגישות כמו נצח, הצעדים נעצרים ואני דוממת, שערותיי סומרות ומרגישה את נוכחותם מעלי. "צדקת, באמת משהו נפל פה, מישהי ליתר דיוק," אומר הקול הראשון.
"והאנרגיה שנפלטת ממנה חזקה מאוד, אתה חושב מה שאני חושב?" שואל הראשון, רק שזה לא יהיה מה שאני חושבת, רק לא זה.
"הנבחרת." כמובן שזה יהיה זה, אלא מה?