פרישה- פרק רביעי

חדר המנהלת, הדרך כל כך קצרה ועם זאת כל כך ארוכה כשכולך שקוע במחשבות על איך תקרא עכשיו לאדם היחיד שיכול לעזור לך, אדם.
איך אני באמת אמורה לעשות את זה עכשיו? הכעסתי את המורה וגרמתי לעצמי להיכנס להתקף צחוק, הוא כבר היה אמור להבין את הרמז, לא? אולי הוא עכשיו בדרך, או מחוץ לחלון, במקום שהיה בפעם הקודמת. אני מסתכל דרך החלון ובאמת רואה אותו שם, מסמן לי לצאת החוצה, "רק רגע." אני אומרת לו בלי מילים, הוא מהנהן ופונה לכיוון היער, למקום שבו פגש אותי קודם. אני מתקדמת במהירות לחדר המנהלת, נחושה לגמו עם זה כמה שיותר מהר, אני מגיעה לדלת החדר ודופקת עליה, "יבוא." אני שומעת את קולה הצורמני של המנהלת אומר. אני פותחת את הדלת ונכנסת. מעולם לא הייתי בחדר הזה ועכשיו יש לי הזדמנות ראשונה לבחון אותו, הקירות אפורים והוא נטול חלונות. המנהלת יושבת על כיסא שחור מרופד מאחורי שולחן עץ חום ומתקתקת לה בעצלות על המחשב, היא מרימה את מבטה אלי ולרגע נראה כאילו היא מופתעת לראותי, אך מיד זה נעלם והמבט העצל והמשועמם חוזר לפניה. "סדרי את התלבושת שלך, היא מקומטת." היא אומרת לי ופניה מזעיפות. אני מיישרת את מדיי במהירות ומתיישבת על הכיסא בצידו השני של השולחן. "אני הרשיתי לך לשבת?" היא שואלת בנימה זעופה, אני נעמדת במהירות ומרכינה את ראשי לעברה לאות כבוד. היא מהנהנת ומחווה בראשה לעבר הכיסא, אני מתיישבת שנית והפעם היא לא נוזפת בי על התלבושת או על חוסר הנימוס שלי. "מדוע את כאן?" היא שואלת.
"התחצפתי למורה למתמטיקה והפרעתי בשיעור." אני מזייפת נימת בושה.
"באמת? דווקא את שרה מור? ממך ציפיתי להתנהגות הולמת ומכבדת." אמרה.
"אני מצטערת, אנא אמרי לי מה עונשי." אני אומרת בשקט. רוצה לגמור עם כבר.
"מה עונשך, את שואלת? העונש על התחצפות למורה הוא יומיים ריתוק, אך העונש על הפרעה בשיעור הוא לעזור שבוע בעבודות הניקיון של בית הספר. אני אקל עלייך רק בגלל שזוהי הפעם הראשונה שלך ואכפה עלייך השעיה של חמישה ימים ועבודת כתיבה אחת שתצטרכי להגיש לי בתום תקופת עונשך." אומרת לי המנהלת. אני לא מאמינה, כנראה שיש לה פרשנות שונה למילה "הקלה." אני משתדלת לשמור על קור רוח והבעת פנים מבוישת.
"כן, גבירתי." אני אומרת.
"את רשאית לצאת." היא אומרת, אני קמה מהכיסא, מרכינה את ראשי לפניה שנית ויוצאת מחדרה. מזל שהפסקה עכשיו, אני יכולה לצאת ולדבר עם אדם. רק חבל שיש כל כך הרבה ילדים במסדרון וכולם נועצים בי מבטים בעודי מתקדמת לכיוון היציאה מהבניין.
"יופי של דבר עשית בשיעור היום, שרה." אני שומעת את גיא, אחד מ'המופרעים' בכיתה, הוא מגיע למנהלת כמעט כל יום, אני חושבת שהוא די כועס עלי עכשיו שלקחתי לו את התפקיד. אני מפנה אליו את מבטי ומגלגלת עיניים ומחייכת לעברו חיוך מלגלג. הוא נדהם מהמחווה שלי ואני כבר יכולה לנחש מה הוא יעשה לי מחר, הוא והחבורה שלו מסמנים תנועה אחידה של העברת אצבעם על גרונם, כאילו משספים אותו. אני ממשיכה לחייך אליהם חיוך מלגלג כדי להסוות את הכעס שמתחיל לבעבע בתוכי, רק זה חסר לי, שהכוחות שלי יתפרצו עכשיו, לפני כמעט כל בית הספר. אני ממשיכה להתקדם לעבר היציאה, הפעם ביתר מהירות, אני כמעט רצה. כשאני יוצאת החוצה אני פונה ישירות לכיוון היער, מתעלמת מכל המבטים הננעצים בי מהחלונות ויודעת שלשיעור הבא אני כבר לא אגיע.
"אני שמחה שבאת." אני אומרת לאדם ברגע שאני מגיעה לנקודת המפגש שלנו, ליד האגם.
"אני יודע למה קראת לי, את רוצה לדעת עוד על הכוחות שלך וללמוד איך משתמשים בהם חוץ ממקרים של התפרצות רגשות." הוא מוציא לי את המילים מהפה עוד לפני שחשבתי עליהן, לא מפתיע במיוחד, הא?
"בדיוק, אז… מה אתה יכול לספר לי עליהם?" אני שואלת אותו ומתיישבת על אבן ליד האגם.