~פריצה- פרולוג+פרק ראשון~

פריצה ~פרק 1~
ככה זה אצלנו, יש שעת עוצר הדברים נראים שונה, אסור להביע את דעתך ברבים אסור להתרועע עם אנשים, אוכל? זה בגדר המלצה, כמו שרוב הדברים פה עבדו, אם לא הספקת לקחת אוכל בזמן? לא נורא. ניפגש מחר. המציאות פה שונה, לא מתקבלת על הדעת, אני יודעת כי אני מהמתנגדים. אל תבינו לא נכון, שילמתי על זה בגופי, לקחו את אחי הקטן שנשאר רק הוא, הוריי נפטרו לפני שלוש שנים, בנתיים אני לבד. אנשים בטירטוריה שלנו במציאות הגסה והברוטלית המזעזעת הנתונה שלנו לא שורדים מעבר לגיל 40 אם שרדת? אתה נס, מעיד על היותך חזק. חוזק? משמעו מרידה. התכלית של השלטון הדקטטורי שלנו זה לדכאות אותנו, להשמיד אותנו. אותי זה לא מרגש בכלל אני יודעת מה אני רוצה ואני הולכת עם זה עד הסוף והרצון שלי זה להשמיד אותם הם לא יזכרו את השם שלהם אחרי שאני אטפל בהם.
פרק 1~
בוקר. השמש שחדרה מבעד לסורגיי החלון סינוורו את עיניי. מצמצתי כמה פעמים ע׳מ להרגיל את עיניי אט אט לאור העז. צריך לקום לפני ההשקמה הלוגסרים נעשים אכזריים כאשר הדברים לא לפי החוקים והדיוק שלהם.
ריין ישן בצד השני של החדר שהוא הצד של הגברים למרות שבפועל ההפרדה לא מורגשת מלבד קו דימיוני שמחלק את החדר לשתיים. כאשר היינו באולם השינה הלוגסרים לא שמרו מבפנים אלא רק מחוץ לדלתות האולם, כך שיכולתי בכל בוקר להעיר את ריין ולהתכונן להשקמה לפני כולם. פילסתי את דרכי בין האנשים הישנים על רצפת האולם. לבנאדם שלא יודע מה הולך שם יחשוב שזהו חדר איסוף גופות, האנשים כולם ישנו על הריצפה בלי שום בד שמפריד את גופך מרצפת האולם. מצאתי את ריין לבסוף מקופל ממש בצמוד לקיר החדר כשהוא נמחץ ע׳י שתי גברים. ניסיתי להגיע אל ריין ע׳י הזזתי אחד הגברים, כאשר החלתי למשוך אותו מזרועו בעדינות הכי רבה שיכולתי לגייס הוא לפת את רגלי בחוזקה רבה על שהחלה להלבין. מהבהלה מעדתי אחרונה בניסיון כושל להתייצב ומיד נפלתי על אותו אדם כאשר הקיר מנע ממני להמשיך ליפול על ריין כשהושטתי את ידיי ע׳מ לבלום את הנפילה. הבטתי על האדם אשר לפת את רגלי כאשר אני עדיין בתנוחה המכופפת מעליו. עיניו ברקו בזוהר לבן וחדרו אל עיניי. פיו לא נע אך שמעתי את קולו ״המיועדת הרבעית נמצאה״. פקחתי את עיניי באחת. הרגשתי איך טיפות הזיעה שוטפות את גבי ופני, התנשמתי במהירות כיאלו רצתי מרתון זה הרגע.
״דסטני את בסדר?״ ריין נראה מבוהל מעליי מנסה לפענח את שפת גופי. הושטתי את ידי והוא משך אותה ועזר לי להתרומם לישיבה. נשענתי על קיר החדר ונגבתי את הזיעה ממצחי. אספתי את שיערי לפקעת מרושלת, רציתי לסלק אותו מפניי, הוא נדבק בגלל הזיעה הקרה שנטפה על פניי.
קמתי לבקבוק המים שהיה על יד דלת החדר וטפטפתי קצת על ידיי, התזתי מעט על פניי וניגבתי בעזרת חתיכת בד שפעם הייתה חולצה. ראיתי מבעד לחלון שחשוך בחוץ והבנתי שלילה ״למה אתה ער ריין?״ שאלתי כנראה הביכה אותו כי הוא הסמיק ״חלום רע״ הוא ענה כשהוא ממולל חוט שהשתחרר מקצה חולצתו. הוא הרים את עיניו אליי ״אני מבין שגם לך״ תהיתי לעצמי שזה דיי מובן מאליו בהתחשב בעובדה שקמתי כמו שאדם מבוהל קם. לא רציתי לספר את האמת לכן שיקרתי ״כן.. חלמתי על הבית שאחרי המהפיכה, על ההשקמות החשאיות של שתינו שהערתי אותך כי אתה תמיד שכחת את עצמך ושתינו התחזנו לישנים בחזרה כשאנחנו ערים ומחכים להשקמה של הלוגסרים״ אני וריין הכרנו אחרי המהפיכה והשלטון החדש, זה היה בבוקר כאשר אחד הלוגסרים היכה אותו עד זוב דם כי לא קם עם כולם בהשקמה ואיחר למסדר. היינו קטנים לפני שלוש שנים כשהכל נלקח מאיתנו והשתנה באחת, הוא לא הצליח להתרגל למצב החדש שכשהייתה השקמה וקם בהפרש של חמש דקות אחרי כולם זה שינה הכל, ילד קטן שלא יכול לפלס את דרכו דרך ההמון וללכת לקחת את הכוס מים ולשרותים. בזמן שאיחר הלוגסר ששמר על האולם באותו הבוקר ראה שהגיע לא בזמן למסדר והיכה אותו עד שלא הצליח להתרומם על רגליו. בוקר למחרת פילסתי את דרכי אליו, תמיד היה מקופל בפינת החדר דחוק לקיר, לחשתי באוזנו קום ילד והוא באחת קם והתקפל עוד יותר לפינה כשידיו מסוככות על ראשו, הוא התנחן לרחמים בקול חרישי. לחשתי באוזנו שההשקמה עוד מעט ושיהיה מוכן. מאז אותו בוקר זה הפך להרגל. ״אם לא היית מעירה אותי באותו בוקר, מי יודע אם היינו נשארים בחיים״ בזכות זה שהערתי אותו התחברנו ובעזרתו הצלחנו לחמוק תחת ידי השלטון. ״על מה חלמת?״ שאלתי את ריין ע׳מ להעביר נושא. הזמן ההוא היה הסיוט הכי גדול שאדם יכול לחשוב עליו. לאבד את ההורים שלך ביום בהיר אחד בעזרת שתי כדורי אקדח שלא היססו לרגע במטרה. ״חלמתי שבאחד הבקרים שהערת אותי היית כ׳כ מבוהלת.. הייתי צריך רגע אחד למצמץ ואז ראיתי שאנחנו החיים היחידים. כולם נרצחו והרצפה הייתה בריכת דם ענקית. כולם נורו״ צמרמורת חלפה בגופי. ״אז אם שתינו ערים, וזה לא ממש נראה שמישהו מאיתנו יצליח לחזור לישון.. אז מה נעשה עד הבוקר?״ תהיתי מה השעה, לא היה לאף אחד מאיתנו שעון ולצאת לבדוק בשעות כאלה היווה סכנה ענקית מאחר ולוגסרים עמדו על המשמר בכל עת ״תספר לי את אחד מהסיפורים שאתה תמיד היית מספר לי״ ריין היה מספר לי סיפורים בזמן שהיינו בעבודות היומיות שלנו והלוגסרים לא היו בסביבה, כי אם היו תופסים אותנו היינו נענשים ולפעמים מהעונשים שלהם לא יוצאים בחיים. ״חשבתי על זה דסטני ומשהו נראה לי חסר.. מאז שברחנו, כיאלו היה שם משהו קבוע ופתאום הוא איננו״ ריין אמר ובהה בתקרת החדר ״גם אני מרגישה ככה״ תהיתי בזמן שנזכרתי במציאות שם ״היית יותר מופנמת.. את זוכרת?״ נזכרתי בזמן ההוא שהיינו ידידים בשבי וחשבתי על שאז לא הצלחתי להסתכל בעינייו, ריין תמיד היה ילד יפייפה, גם כשהתנאים לא איפשרו אפילו ניקיון בסיסי הוא תמיד נראה במיטבו. הבטתי בעינייו.. מה שהכי היפנט אותי בעייניו היה הברק התמידי שנצץ כיאלו הוא תמיד נרגש. אהבתי להביט בו לאחר שברחנו בזמן שישן, כיאלו כלום לא יפגע בו, הוא ישן כ׳כ עמוק והיה שלו כ׳כ. ״אני חושב שזה קרה כי מצאתי חן בעייניך״ הבטתי בו בהלם. מאיפה זה בא לו? הוא גיחך לפתע והרגשתי שלחיי מאדימות ״סתם דסטני אני צוחק, אני יודע שאני לא הטעם שלך״ הצבע חזר ללחיי אך לא רציתי שיחשוב שהוא לא הטעם שלי ויוותר ״אתה דווקא כן הטעם שלי, אהבתי את הנחישות שבך״ הורדתי את עיניי והעמדתי פנים שאני חושבת על משהו. הרגשתי איך האודם חוזר ללחיי. עברו כמה שניות שהוא לא ענה. לפתע הרגשתי את ידו על שערי, מלטפת כמו שאמי נהגה לעשות לפני שנהרגה. עצמתי את עיניי מתמכרת לתחושה. לפתע הוא רכן אליי ״דסטני..״ הוא לחש באוזני ״כן..?״ עניתי לו בלחש גם הוא לא ענה אבל הפעם ידו הייתה על סנטרי והרימה את ראשי. הבטתי בעיניו.. טובעת בניצוץ התמידי ושוקעת. הוא קרב ועצם את עיניו לאיטו. הרגשתי את חמימות הבל פיו על שפתי. עצמתי את עיני וקרבתי אליו לנשק אותו. שפתיו היו כה רכות, ידיו היו עדינות מלטפות את פניי ושערי. התמכרתי לנשיקה ולמגעו העדין.