פריי נאייט – פרק 1

07/06/2012

פריי נאייט – חיים אחרים

פרק 1 – צלילים אפלים

העולם השתנה רבות מאז הזמן של העתיקים, יש אומרים השתפר, אחרים גורסים הידרדר. אני לא יכול לומר לכם מה אני חושב, לי אין דעה.
כולם אומרים לי שנוצרתי, שאני לא אמור להיות קיים, וזה למה אין לי דעה משלי, אבל אני לא כל כך בטוח, כי עצם הרעיון שאני חושב שהם משקרים מראה שיש לי דעה, ואם הם משקרים בנוגע לזה, מי אמר שהם לא משקרים בנוגע לשאר?
פיהקתי ומתחתי את ידי, ממש כמו חתול. ככה אמר לי פעם אחד מהשומרים ששמו לשמור עליי.
כל חיי הייתי פה, אני לא יכול לזכור תקופה אחרת, אם באמת הם יצרו אותי, כמו שהם אמרו, אז איך שנשמתי את הנשימה הראשונה שלי הם העבירו אותי לפה.
פה, כבר מזמן תהיתי איפה "פה" נמצא.
גם מי "הם" היה תעלומה לא קטנה.
חייכתי, חושף שורת שיניים לבנות אשר רק שתיים מהן ארוכות ומחודדות, כמו בספרי הערפדים שמביאים לפה פעם בשנה.
פה, זה מקום גדול, מלא בטעויות כמוני. אנחנו, הטעויות נמצאים פה כבר הרבה זמן, אני לא יודע כמה, רק שהרבה, אני גם יודע שפה, זה מין כלא כזה לטעויות.
"הם" קוראים לנו, שדים. אני לא יודע למה, אבל זה נכון שאנחנו לא דומים "להם", לא לגמרי, יש דמיון בינינו, אבל גם שוני יש.
קמתי מהמיטה הקטנה שהייתה שלי מאז מלאו לי שתיים עשרה, לפני שש שנים, ומתחתי את שאר השרירים העייפים.
פה לא מקבלים מנוחות, למה שנקבל, הרי אנחנו כלום, טעיות, סכנה.
ברגע שסיימתי עם ההכנות שאני עושה כל בוקר, שכרוחות בצחצוח השיניים והניבים, סירוק השיער, לבישה של בגדי הכלא, נעליה של נעלים לא נוחות שעדיין היו גדולות עלי למרות שקיבלתי אותם לפני שנתיים ושטיפת פניי במים קרים, כדי לסלק את שאריות השינה, שנדבקו לפנים כמו לכלוך עקשן, נשמע הצפצוף המעצבן שמסמל את תחילת הבוקר בכלא.
ברגע שהצפצוף נשמע כל השדים צריכים לקום ולהתארגן. רובנו קם מוקדם לפני הצפצוף, כדי שיהיה לנו זמן להתארגן, כי אחרי חמש דקות בדיוק נפתחות הדלתות לתא שלנו, ואנחנו צריכים לצאת ולהתייצב ברחבה הגדולה לבדיקה היומית.
בעצם מה שהם עושים במילים פשוטות, זה לבדוק שאנחנו שם ולא ברחנו במהלך הלילה.
אני לא יודע למה אנחנו פה.
אף אחד מאיתנו לא פשע בשום פשע, לפחות עדיין לא. הסוהרים אומרים שזה בטבע שלנו, שאנחנו טעויות, שאם נשוחרר לחופשי זה יהיה רע.
כשהייתי צעיר נהגתי להאמין להם, אנחנו עם, אם בכלל אפשר לקרוא לנו עם, שיש לו בעיה בשליטה בכעסים. וזה מסוכן. אפילו מאוד, כי אנחנו באמת חזקים, זריזים, לא אנושיים שזה לא טבעי, אנחנו סכנה לאחרים שהם לא אנחנו.
כשגדלתי התחלתי לתהות אם זה באמת נכון.
זה נכון שאנחנו אוהבים להילחם ומתעצבנים בקלות, אבל זה לא אומר שפגענו במישהו, בטח שלא בהם, גם לא באיש מבני מיננו. זה תמיד התחיל רע, אבל מישהו עצר את זה לפני שזה יכל להתפתח למשהו יותר… מסובך.
אלה שלא קשורים לתקרית יכולים לשמור על קור רוח, החשיבה שלהם מהירה והיכולת שלהם לנתח את המצב היא יוצאת דופן, אז כל עוד יש מישהו איתך והוא לא זה שאתה רב איתו, כלום לא יקרה, לפחות עד עכשיו זה היה נכון.
נעמדתי בטור יחד עם שאר בני מיני, כולנו נראינו אותו דבר, כמו שבני אדם נראים אותו דבר. לכולנו היו זוג ידיים וזוג רגליים, פה ועיניים, לכולנו היה אף, ניבים, וזוג אוזניים מחודדות, לכולנו היה זנב ארוך, ולכולנו היה שיער שצמח באורכים שונים. יכולנו לדבר, להקשיב ולהתמקח. יכולנו לשיר, לבכות, לשמוח. וכמו כל יצור חיי היינו אנחנו, יצורים אינדיבידואלים עם רגשות וזיכרונות שהגדירו ואפיינו אותנו כ-אותנו.
הסוהר עמד שם על מכונה כזאת שטוחה, היא נראתה כמו דסקית מסוג כלשהו. מתכתית. היא ריחפה באוויר, והשמיעה קול חוצני שכזה. אחד אחרי השני התקדמנו אל הסוהר, הוא הסתכל על הקולרים שענדו סביב צברנו, וסימן ווי במחברת הגדולה בעזרת עט אדומה.
אם מישהו היה חסר הם היו שולחים אחריו את הכלבים. אלו לא היו כלבים רגילים. לצערנו לא. הם היו כלבים מהונדסים גנטית כדי לתפוס אותנו ולהחזיר חזרה. בדרך כלל הנמלטים היו חוזרים מתים.
אני אף פעם לא ניסיתי להימלט, זה למה אני לא גופה נרקבת עכשיו.
חיכיתי בסבלנות לתורי. אבל לפני שמישהו הבין בכלל מה קרה, היה פיצוץ. אני הייתי בין אלה שנבהלו וברחו חזרה לתאים שלהם. אחרים ניסו לברוח. זה היה "ההזדמנות" שלהם להימלט. למרות שאני ראיתי את זה באופן קצת שונה מהם, מבחינתי זו הייתה הלוויה שלהם.
לא ייקח הרבה זמן למהומה להירגע ואז הכלבים יאתרו אותם. ואז יחכה להם רק המוות.
אבל המהומה לא נרגעה. היא נמשכה עוד זמן רב. זמן רב כל כך שהתחלתי לתהות אם היא אי פעם תירגע.
חיכיתי בסבלנות, הייתי סקרן, רוצה לדעת מה קרה, אך לא מעז לצאת מהתא שלי. יחד איתי היו שני שותפיי לתא.
לזכר, קראו הינט דוקי, הוא היה פה עוד לפני. היינו חברים טובים מאז שהייתי קטן והוא החליט שהוא הולך לשחק את תפקיד האח הגדול ולהגן עליי.
לנקבה, קראו פאנג רובין, היא באה לכלא קצת אחרי. היא לא מדברת הרבה, רק איתנו, כי היא טוענת שאנחנו המשפחה שלה עכשיו. פעם שאלתי אותה לגבי המשפחה האמיתית שלה, היא הביטה בי בפנים חתומות וענתה בקול חסר רגש שהם מתים. לא היה לי הלב לשאול אותה איך הם מתו, הכרתי אותה מספיק כדי לדעת שהתגובה הזאת הראתה כמה כאבה על מותם.
דוקי הוא גבוה ושרירי, הוא אוהב להתבדח הרבה, ולא מרבה להשתמש בצימוק שאמור להיות המוח שלו, אבל כשהוא משתמש בו, כדי להיזהר. הוא חכם. בדרך כלל דוקי לובש את חולצת הכלא, חולצה שחורה עם צברון, ומכנס שחור כפיח, שכמו החולצה התנגש בעורו החיוור אך הבריא. דוקי אוהב להרכיב את משקפי השמש שלו על עיניו הכחולות וכובע לבן מכסה גלים ג'ינג'ים שהגיעו לו עד לכתף.
רובין גבוהה כמו דוקי, אך שלא כמוהו היא יותר אלגנטית ונראית יותר פראית, ומדי פעם היא מזכירה לי נחש בדרך בה היא מתנענעת. ההליכה שלה מזכירה לי צייד העוקב אחר הטרף שלו. יש לה עיניים חומות ושיער שחור ארוך. גם היא לובשת את בגדי הכלא אבל עליה עם נראים כבגדים רגילים. החולצה עם הצברון הבליטה את החזה שלה, המכנס תואם את גזרתה והחמיא לה. לרגליה היא נעלה מגפיים צבאיות, ולאוזניה המחודדות והמוארכות ענדה פנינה שחורה אחת.
עוד פיצוצים עיטרו את הבוקר הכאוטי, וסוהרים התחילו לברוח מהר מהכלא, יכולתי להריח את הפחד שלהם, הוא נדבק לקירות, וכמו עננת אבק כיסה את כל הכלא. אבל אז לפני שמי מאיתנו יכל לחגוג, יללה מקפיאת דם נשמעה, לא מתאימה כלל לשמש הצהובה שהשקיפה עלינו מהשמיים.
התחלתי לרעוד, משהו ביללה הזאת היה… הוא היה… רע. הייתי חייב לברוח מכאן. זה פה בשבילי. לא ידעתי איך ידעתי זאת, או למה זה פה בשבילי. רק ידעתי, אינסטינקטיבית, שזה לא שד ולא אדם, וזה אחריי.
"אתה בסדר?" שאל אותי דוקי בדאגה, משחק את האח הגדול. הנהנתי בשקט מנסה להסוות את הסערה שהתחוללה בקרבי כדי שלא להדאיג אותם. רובין הביטה בי בעיניה הנחשיות, בוחנת אותי, ידעתי שהיא ידעה.
היא התקרבה אלי וליטפה את ראשי באופן שהיה מזעזעת את כל הכלא, היא בחנה אותי ואז נאנחה, אחרי כמה שניות היה לה חיוך מתחשב על פניה "מה קרה?" היא שאלה.
הבטתי בהם, תוהה עם כדי לי לספר, כאשר עוד פעם, יללה נוספת. בינתיים הפיצוצים פסקו, כמו היו רק חלום רחוק, והיללות, המציאות הכואבת.
"אתם לא שומעים את זה?" שאלתי, רובין אחזה בי ומנעה ממני לרעוד. עד אז לא שמתי לב שאני רועד. כנראה שזה מעין תגובה ליללה. שניהם הביטו בי לרגע ואז ענו בשלילה.
"מה אתה שומע?" שאל דוקי ושם יד אחת על כתפי, מנסה להרגיע אותי ללא הצלחה. הבטתי בו בעיניים פעורות. הוא נראה רציני. פתחתי את פי כדי לענות תשובה, אבל הקול לא יצא, יללה חדשה חנקה אותו בריאות.
הרעידות שלי החמירו ועצמתי את עיני.
דוקי ורובין הביטו בי בדאגה. לפני זה אף פעם לא התנהגתי כך, זה לא היה טיפוסי לי, זה הדאיג אותם. הם לא ידעו מה גרם לי להגיב ככה, בטח חשבו שזה תוצאה מהפיצוצים.
פתחתי את הפה שוב ופקחתי את עיניי. הבטתי בהם בעיניים מתחננות.
"ז-זה בא… ז-זה רוצ-צ-ה או-ו-תי" אמרתי דרך שיניים חשוקות.
"מה זה?" שאלה רובין באופן שלא התאים לה, רוכנת אלי ומחזיקה אותי בשתי ידה, מביטה הישר אל תוך עיניי, וקולה היה דחוף, מלא דאגה כלפיי.
בלעתי גוש שנתקע לי בגרון וקרסתי לרצפה.
ואז, זה דיבר.
מה שזה לא יהיה שרודף אחרי דיבר. הרעד התגבר, והפחד. כל כך הרבה פחד.
'פה' זה ילל 'אתפוס אותו'. היללה לוותה במילים כל כך ברורות שזה כאב להקשיב, 'היום אורייס יתפוס אותו!'
הידיים שלי רעדו. הרמתי אותן מול פניי וכיסיתי איתן את עיניי. מפחיד. כל כך מפחיד.
"פריי! תישאר איתנו! פריי!" צעק דוקי, הורדתי את ידי והבטתי עליו בפחד, הוא לקח אותי ודחף את ראשי מול חזהו וחיבק חזק, כמו שעושים לילד קטן. לא לי כשהייתי קטן. ילד קטן עם הורים. אני לא מכיר את ההורים שלי. אין לי. אחרי הכול אני טעות, יצרו אותי.
נכון?
"זה רוצה אותי" לחשתי בפחד ונאחזתי בחולצה השחורה כאילו זה הדבר היחיד שיכול להציל אותי מפני מה שילל את היללה מקפיאת הדם "היללה של זה כל כך מפחידה!" רעדתי, והדופק שלי עלה לרקיע.
"פריי, זה בסדר… שום דבר לא רודף אחריך" אמר דוקי, התחלתי לצחוק מרוב פחד, מנסה לסלק אותו, הצחוק התחזק מהד של לחישה לצחוק מלא וגדוש, והייתי בטוח שרובין ודוקי מביטים בי עכשיו עם מבטים אפילו יותר מודאגים על פניהם.
הפסקתי לצחוק. זה היה קשה. אבל הפסקתי. רציתי להסביר להם. אבל הפחד, כל כך משתק…
"אני שומע אותו מיילל, זה רוצה אותי… מחפש אותי. היללה של זה… זה כל כך מפחיד…" אמרתי בקול קורס. הם הביטו בי לא מבינים.
למה הם לא מבינים?!
הם לא יכולים לשמוע אותו מיילל? הוא כל כך רועש, והרעש כל כך חזק. איך הם לא שומעים אותו! הם חייבים לשמוע אותו. את הלחשוש. את הקול הזה, השמח להעיד. הם חייבים להרגיש, שכאן, להיות כאן זה, זה… סכנה.
חייבים ללכת. עכשיו.
לא.
אני חייב, לא הם. תיקנתי את עצמי. זה לא רודף אחריהם. אחרי. רק אחרי.
הבטתי עליהם בעיניים מתחננות "אני חייב לברוח לפני שזה ימצא אותי. כבר לא בטוח פה" אמרתי בשקט מופתע מהקול שלי. כל כך בטוח, כל כך נכון. קול של עובדה, של אמת. משהו שלא מפקפקים בו.
"לאן תלך?" שאלה רובין מופתעת.
"רחוק מפה. רחוק מזה. הכי רחוק שאפשר ואז רחוק יותר" אמרתי באותו הקול. הם הסתכלו עליי. דוקי חייך חיוך זדוני, ורובין חייכה חיוך מחושב.
"טוב, אז למה שלא נברח ביחד. ממילא רציתי לברוח. אתה מכיר אותי, אני מת להרפתקה!" אמר דוקי מחייך חיוך שחשף שיניים לבנות עם שני ניבים, הוא זע בחוסר שקט, והזנב שלו התנופף מאחוריו בתענוג על הרעיון. באותו רגע ידעתי שלא משנה מה אני אעשה הוא יבוא איתי.
"אז למה אנחנו מחכים?" שאלה רובין בקול הרגיל שלה, המחושב והחכם "אנחנו משפחה, אם אתה בורח, אנחנו בורחים איתך" חייכתי אליה חיוך שמח ובהנהון של הראש הודיתי לשניהם.
'פה! זה פה!' הקול של זה היה קרוב יותר. הצבע אזל מפניי והמבט הרדוף חזר.
"אנחנו חייבים לברוח! עכשיו! זה קרוב לפה!" אמרתי אוחז בידי שניהם ודוחף אותם מחוץ לתא. לא רציתי לחכות ולגלות מה זה שרדף אחרי. מפחיד מידי, ואני אף פעם לא הייתי טוב עם דברים מפחידים.
רצנו. רצנו כמה שיותר מהר. בזבזנו מספיק זמן. היינו חייבים לברוח ומהר. לא ידענו מה הולך לקרות לנו עכשיו. אבל ידענו שהזמן לא פעל לטובתנו. הכלא היה מבוך של מסדרונות שרק בגלל שגרנו בהם כל חיינו יכולנו לנווט ביניהם. ירדנו קומה, קומה, כי היציאה הייתה בקומה הכי נמוכה.
קומה S.
ואנחנו היינו בקומה A, שהיא הקומה הכי גבוה.
השדים שבתאים שעברנו הביטו בנו בעיניים עצובות כאילו כבר השתתפו בלוויה שתארך עבורנו. לא האשמתי אותם. גם אני הייתי נותן את אותם מבטים לשדים שראיתי בורחים. אף אחד לא דיבר איתנו. אף אחד לא חיקה אותנו. לאף אחד לא היה אכפת. היינו שווים למתים.
יללה מקפיאת דם הציפה את הקומה ואז יכולתי לשמוע טפיפות רגלים כבדות על ריצפת האבן האפורה. זה היה גדול, וזה היה מהיר. היינו חייבים למהר. זה היה קרוב.
הבטתי למטה, לקומה S, המרחק היה עצום. לא ידעתי אם נספיק. סביר להניח שלא. איחרנו את המועד. המהומה התחילה להירגע, וסוהרים התחילו לחזור חזרה, צועדים צעדים מהוססים לתוך הקומה שלמטה. קיללתי. היינו חייבים לרדת. עכשיו. הבטתי אחורה. דוקי ורובין היו מאחורי אבל לא נראה שהם שמעו כלום. הם לא הבינו עד כמה זה קרוב לפה, ולא את חומרת המצב, הם נראו שאננים מידי.
"אנחנו חייבים לקפוץ" אמרתי להם בעיניים מתחננות, הם הביטו בי ולרגע חשבתי שאולי יצאתי מדעתי, אולי זה לא היה אמיתי, אולי שום דבר לא רודף אחרי… יכול להיות, וזה גם מה שסביר להניח שהיה נכון. לא שעמדתי להודות בכך בפומבי.
"אבל פריי! למה?" שאלה רובין, לא היה לי זמן להסביר, זה היה ממש מעבר לפינה. היינו חייבים לקפוץ והיינו חייבים לקפוץ עכשיו!.
"זה פה! ממש מאחורינו!" אמרתי, הם הביטו לאחור ולא ראו דבר.
"לא שם!" צעקתי "מאחורי הפינה!"
זה שמע אותי וצחק בעונג 'שומע אותו' זה צחק בעונג 'אורייס שומע אותו!' הוא החיש את ריצתו.
"אנחנו חייבים לקפוץ! עכשיו!" צעקתי מתקדם אל המעקה וקופץ מעליו. לא חיכיתי לראות אם הם באו אחרי או לא. זה לא היה אחריהם, זה היה אחרי, זה לא יתקוף אותם, לפחות קיוויתי שלא. חשבתי שזה יקפוץ אחרי במקום שזה ישים לב אליהם. ואז שמעתי אותם צורחים.
"מה זה היצור הזה?!" קולו של דוקי הלם, רובין פשוט צרחה עד שהגרון שלה לא יכל להפיק יותר צלילים. הצלחתי להסתובב ולראות את מה שהם ראו.
שם על קומה A היה היצור הכי גדול והכי אלגנטי שראיתי אי פעם. הוא נראה מסוכן וקטלני. והייתי בטוח שהוא באמת היה כזה.
הוא היה שחור כולו, צבע של טורף. גדול וארוך. הגוף שלו היה מכוסה קשקשים שחורים, עיניים אדומות עם עישונים שחורים, שתי קרניים ישרות שנמתחו למעלה. גוף אתלטי שדמה לזה של יונק בשם ברדלס.
ריאתי פעם ברדלס בתוך ספר על בעלי חיים. הוא אמור להיות בעל החיים הכי מהיר על הכוכב. מעניין אם זה אמר שהיצור השחור יותר מהיר מהברדלס.
היצור ילל וחשף שיניים חדות ולבנות כמו כסף. הזנב שלו היה מפוצל לקרת הסוף ומגבו צמחו שתי כנפיים שחורות. בהינף כנף קפץ היצור אחרי, מתעלם מרובין ומדוקי.
'כאן! סוף סוף! אורייס יתפוס אותו כאן!' הוא צעק בעונג צרוף, הפחד היה משתק, אבל הזעם שחשתי גבר עליו. אין סיכוי שאני אתן לזה לתפוס אותי. לא ידעתי למה זה רצה אותי, אבל היו לי כמה תיאוריות, אחת מהן הייתה ארוחת בוקר, האחרת, ארוחת צהריים והאחרונה ארוחת ערב.
"תעזוב אותי בשקט! למה אתה רודף אחריי!" צעקתי, ואז ניסיתי להאיץ את הנפילה כדי לחמוק מהרגל הענקית שנשלחה ללכוד אותי עם טפרים ענקיים.
'צריך אותך. אמרו לאורייס להביא. אורייס מביא לאדון' הוא תפס אותי ובנפנוף של כנף יצא דרך הדלת הראשית איתי באחיזתו, התפתלתי וניסיתי כל דבר שיכולתי לחשוב עליו כדי לגרום לו להפיל אותי. אבל זה לא עבד. זה הצליח ללכוד אותי. הייתי נתון לחסדיו.
+++**+++
במקום אחר רחוק מהכלא, הפיצוצים והיצור השחור הענק, ישב לו בשקט בחור צעיר, שנראה כהעתק מדויק של זה הנקרא פריי. אפשר היה לחשוב שהיו תאומים זהים אילולי היה זה, אנושי לגמרי. אוזניו היו באורך הרגיל לבני אנוש, זנב לא היה לו, אנושי לגמרי. אבל עצוב וקודר, כל חייו ישב באותו מקום עם אותן ציפיות שלא השתנו לעולם, כלוא, המקום הזה לא היה יותר טוב מהכלא שבו חיו השדים.
זה היה כלא מפואר, אבל כלא לכל דבר.
ישבתי על אחד העצים, השמש זרחה ממעל, ומספר עננים העיבו צל כבד וחלקלק על אדמה נושנה. בידי אחזתי עט שחור דק ומחברת לבנה בינונית. הרוח נשבה סביבי והביאה עימה קור נעים בעת החום הבלתי נסבל. המחברת הלבנה שלי הייתה פתוחה באמצע ואני כתבתי בה.
"16 לאוגוסט.
זה שוב קרה. הם כול הזמן מכחישים, אבל אני יודע את האמת. הם יודעים שאני יודע שזה אמיתי, שזה לא חלום, אבל זה לא משנה להם. הם ידאגו שאף אחד לא יאמין לי אם אני אספר את האמת. אני מתחיל לחשוד שיש פה קנוניה אמיתית, לא משהו סתמי, אני חייב לגלות את האמת.
העבד שד שלי הציל אותי הפעם.
אני מתחיל לפקפק בכל מה שהם אומרים. כל הסיפור הזה עם השדים נראה לי חשוד. אני כבר לא יודע במה להאמין. מצד אחד זה נכון שהם פה ואנחנו יצרנו אותם, או לפחות זה מה שאומרים לכולם, מצד שני הם כבר קיימים, והם ימשיכו להתקיים. עד עכשיו איש לא ניסה לשלב אותם בחברה. למה שינסו, עבודה שחורה שכזאת לא מתאימה למעמדם.
כשאני אומר שדוריס הציל אותי, אני מתכוון באופן מטפורי. הוא רק העיר אותי מהחלום הזה. אותו חלום שמאיים לבלוע אותי לתוכו כל פעם מחדש. האפלה הגדושה בפחד חסר ריסון. אותה חשכה שאף פעם לא מוארת, השמים השחורים, והקור. לפחות שוב ראיתי אותו שם בחלום. את האני השני. הוא ישן, לא מודע אלי בכלל. ניסיתי להעיר אותו פעם אחת והוא נעלם. נשארתי לבד במקום המפחיד. מאז אני לא מנסה להעיר אותו.
דוריס אמר שאין לזה שום משמעות. אתה טבעי, הוא אומר לי, לך אין סיבה להיות שד. אבל אני יודע שהוא אמיתי, שזה נכון.
שלחתי את אורייס כדי למצוא אותו. הוא יביא אותו לפה ואז אני אראה לכולם, והפעם הם יהיו חייבים להאמין. תהיה לי הוכחה.
אני יודע איך כולם יגיבו. מאדם בלאק תתעלף, זה ברור. היא לא מסוגלת להיות עם דוריס באותו החדר, אז לראות אותי בתור שד, בטח יהיה לה התקף לב. אני כמעט יכול לדמיין את זה קורה, זה יהיה מצחיק.
הלורד מאט יעטה את אותה הבעה קרה ומתנשאת שהוא תמיד לובש.
אבי יביט בי ובשד (ב-אני השני) ובעיניו שנאה יוקדת. אמא תלך אל השד, היא תרצה לוודא שהוא אכן שד.
היא תיגע בזנב ובאוזניים מהאורכות ואחר תצחק ותתפח על שכמו. בסוף כולם יביטו בי וישאלו למה הבאתי לפה את האני השני, ואני יאמר להם שהוא פה להישאר.
או יותר טוב, אני יכול לנסות לברוח. לגרום לאורייס להביא אותו לפה ולומר לו לדאוג שהאני השני לא יברח. אמא ואבא יחשבו שזה אני ושאיכשהו הפכתי לשד.
כמובן שנצתרך לחשוב על שקר מוצלח בנוגע לאיבוד הזיכרון. או אולי אני אשאיר את זה למזל… אני לא בטוח…
אני מת לראות את המבט על פניהם כשאני אופיע פתאום משום מקום. אני בטוח שזה יהיה מצחיק יותר מכל מה שקורה פה כל השנה. אולי זה לא רעיון כזה רע. אם זה יהיה מצחיק כמו שאני מקווה שזה יהיה אני אמלא לאני השני שלי משאלה אחת. איזה שירצה.
בזמן הזה אני אוכל לנסות לבדוק את מה שמטריד אותי בכל הסיפור הזה של השדים. אם אני צודק ומה שאני חושב קרה באמת, זה יכול לזעזע את יסודות העולם אשר בו, אנו חיים."
סגרתי את המחברת וירדתי מהעץ.
הבטתי סביבי בסיפוק, הייתי במדשאה המלכותית, המדשאה שאימא שלי, המלכה, כל כך מתגאה בה. ולמה שלא תתגאה בה, היא יפה, בבת עינה של הממלכה. דשא רך וירוק, פרחים בשלל צבעים, שיחים ירוקים בגוונים מגוונים, שעליהם פרחים ופירות. פה ושם היו שתולים עצים גבוהים, חלקם עצי תפוחים, אחרים לימונים, זיתים, כל סוג עץ אפשרי.
הם היו מסודרים על ידי ארכיטקט הגן הראשי. הוא היה האיש הכי מפורסם בעיצוב גנים. חייכתי ובריצה עברתי ממרצפת למרצפת, דואג שלא לדרוך על הדשא הרך.
מולי התנשאו שני שערי המתכת הענקיים עם סמל הנמר השחור בראשם. הם היו סגורים ומאיימים, אך באותה העת מנחמים, כי הם אמרו לי דבר אחד ואחד בלבד. בית.
מול השערים עמדו ארבעה שומרים שמדיהם צבעי לבן, אדום וזהב עם כובעים מגונדרים בעלי נוצה לבנה. חייכתי אליהם ולא הייתי צריך לחכות כלל לפני שפתחו את השער.
"שיהיה לך יום טוב נסיך העצר" הנהנתי אליהם מחייך, ובצעד בטוח ומהיר נכנסתי פנימה, מתקדם אל הארמון הגדול, שם גרנו בקיץ.
בשקט עליתי לחדרי בקומה השלישית וארזתי תיק עם בגדים שמיכות וציוד כזה ואחר. דברים שאני אולי אצטרך להרפתקה. פתחתי את החלון מחכה לאורייס.
לא לקח לאורייס הרבה זמן לבוא. חצי שעה לכל היותר. בכפתו האדירה הוא אחז באני השני.
החיוך שלי התרחב, הוא היה אמיתי. התקרבתי אליהם ובהיתי בפניו, הוא היה מחוסר הכרה. ישן כנראה. הושטתי יד ונגעתי לו בפנים, רוצה לוודא שהוא לא הולוגרמה או אשליה מסוג כלשהו.
העור היה חלק, הוא נראה בדיוק כמוני, שאם לא הייתי אני, לא הייתי יכול להבדיל בינינו, זאת אומרת עם לא היה לו זנב ואוזניים מחודדות. החיוך שלי התרחב.
"אורייס! בוא הנה שובב שכמוך" אמרתי בטון מתבדח, היצור השחור, מתנה שקיבלתי ליום הולדתי לפני חמש שנים, בא וחיכך את אפו בחזי. חייכתי אליו וליטפתי את ראשו המקושקש.
"אורייס, אני צריך את העזרה שלך" אמרתי וחייכתי כשהנהן. הורתי לו להתיישב.
"אני רוצה ללכת לחופשה קצרה, עד שאני חוזר אתה חייב להגן עליו" הצבעתי על האני השני, שישן עתה במיטה שלי. אורייס הנהן לאות שהבין.
"אתה חייב לדאוג שאף אחד לא יפגע בו בשום אופן כל עוד הוא פה" שוב הנהון "ואל תיתן לו לברוח, תחזיר אותו לפה אם הוא ינסה. רק אם אמא או אבא יסלקו אותו תלווה אותו לכל מקום שילך, תאמר לו שאתם צריכים לחפש אותי, אתה מבין אורייס?"
אורייס הנהן וליקק אותי בפנים.
לפעמים הייתי מת לשמוע את המחשבות שלו, הוא כזה חכם, שזה לא הגיוני. אף אחד לא יודע מהיכן הוא הופיע, רק שהוא הופיע ונלכד. לא היו לו הורים, לא משפחה ולא אחרים כמוהו. הוא היה איתי זמן רב כל כך שאני הפכתי למשפחה שלו, כמו שהוא הפך לחלק מהמשפחה שלי. חיבקתי אותו בחיבה.
"טוב אורייס, אני הולך עכשיו!" אמרתי מסתכל החוצה מהחלון, בודק שאין שומר באופק ואז זורק את התיק החוצה מהחלון לאדמה. לא היה בו שום דבר שביר, אז לא דאגתי. הלכתי לארון והוצאתי משם חגורת כוח משיכה, חגורה כסופה ודקה. חגרתי אותה למותניי וכיוונתי את המחוגים למשקל נוצה, ככה אם אני אפול כלום לא יקרה לי.
חייכתי בשקט וחיבקתי את אורייס פעם אחת אחרונה לפני שזחלתי החוצה, נעזר באבנים המתפוררות, כדי לשמור את עצמי מחוץ לסכנות.
אורייס התיישב ליד המיטה ועצם את עיניו מוכן לתנומה קצרה לפני שהגור החדש שעליו יצטרך להגן יתעורר.
לקחתי את התיק שלי ששכב ליד אחד מהשיחים הקוצניים, ובשקט התקרבתי לגדר השחורה והמאיימת, בזריקה מאומנת זרקתי את התיק שלי אל העבר השני ואז בקפיצה מתוזמנת היטב קפצתי מעל הגדר אל הבחוץ.
כבר לא יכולתי לחכות כדי לרשום את כל ההרפתקאות החדשות שיהיו לי במחברת הלבנה!