סודות תלויים באוויר: פרולוג

היה קשה לחיות בעיר הגדולה, שהיוותה ניגוד מאיים לכפר הקטן בו גרתי כל חיי.
היה קשה לחיות לבד, מבודדת מהמשפחה ומהחברים.
אבל יותר מכל, היה קשה לחיות בלי קימני, אחותי הקטנה והאדם הקרוב אליי ביותר, מכיוון שהיא הייתה מסוג האנשים האלה שהקשר איתם כל כך טוב שהניתוק מהם יכול לגרום לך להרגיש כל כך רע.
היה קשה לדעת מה יותר טוב – חוסר הרגש או הכאב שמתלווה אליו בכל פעם שזכרונות על קימני עלו בראשי. כך או כך, לא היה דבר שיכולתי לעשות.
הרגשות העיקו עליי יותר ויותר בכל רגע שחלף. נראה היה שדבר לא הצליח להסיח את דעתי מהם, ולכן זה היה הדבר היחיד שעשיתי בתקופה בה רק הגעתי לעיר – חיפשתי דברים שיסיחו את דעתי מקימני.
הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת לפאבים – השתכרות גרמה לכאב לדעוך, עד שהגיע הבוקר והוא רק התעצם. זה היה רק השתהות מהכאב, ולא הייתי מוכנה לסבול זאת.
דרך נוספת הייתה ריבים עם כנופיות אחרות, תקיפה ותקיפת נגד. הכאב שהתקבל מהם העיב על הכאב האחר לזמן מה, אם כי זו עדיין הייתה השתהות ממנו.
הייתי מוכרחה למצוא משהו אחר.
ריבי הכנופיות חסרי הטעם הפכו למורכבים יותר ויותר כאשר עברנו לזירה. יכולתי לבחור כיצד אוכל להילחם, אם כי הייתי חייבת לדעת בוודאות שלא יזהו אותי. לרוב בחרתי ביסוד האש, תחת שמי האמיתי – אירן – מכיוון שיסוד האש היווה עבורי את הניגוד המוחלט לעבר ממנו כל כך רציתי להתנתק, בו השתייכתי לשבט המים. נלחמתי תמיד בחברת אחרים – קבוצה הורכבה משלושה אנשים, שכן היו רק שלושה יסודות אפשריים, שהרי יסוד האוויר היה נדיר מכדי שיוכל להיחשב כאפשרות – אשר כמעט את כולם לא זכרתי ביום למחרת.
אחת מהבודדים שזכרתי הייתה אֶריסֶל, ועד מהרה הפכנו שתינו לשותפות לדירה, וזמן מה לאחר מכן אפילו לחברות.
עד מהרה, קימני הפכה רק לזכרון כואב ומעומעם. הייתי מוכנה להתחיל לחיות חיים חדשים, כאלה שלא יושפעו מהעבר.
כנראה שלא הבנתי שהעתיד תמיד מושפע מהעבר.