פרולוג- נבחרת (עוד מעט יגיע פרק 1)

פעם, לפני שנים רבות, כדור הארץ היה שומם וריק. לא היה בו דבר, חוץ מעפר כהה המשתרע עד אין סוף. לא היו בו מים, לא היו בו שמיים, לא צמחים, ולא בעלי חיים. רק קו אופק אפור ומדכא. כך היה המצב במשך שנים רבות, ללא כל רוח חיים או תקווה.
עד שהגיע יום גורלי אחד. לא יודעים מדוע, או למה, או איך. לא מבינים מאיפה. לא מבינים איך כוכב העפר הגדול השתנה פתאום. אך יום אחד, מתוך האפר השופע על האדמה, נולדה מאיה, אלת האדמה היפהפיה.
צבע שיערה היה חום, ארוך מאין כמותו, וגלש כל גבה בחינניות. עינייה ירוקות ועמוקות. עצמות לחייה היו גבוהות, אפה היה ישר, אך זה לא גרע מיופיו, ושפתייה היו ורודות ומלאות.
מאיה הסתכלה מסביב, על העולם שלה, מלא האפר, הבודד, העצוב. דמעה גדולה זלגה מעיניה, ונחתה על האדמה ליד רגלה. אך במקום שבו הטיפה נחתה, כתם ירוק קטן צץ. הכתם היה דשא, שמתוכו, למרבה פליאתה של מאיה, צץ לו וצמח פרח קטן, צבעו וורוד בהיר, כצבע עורו של תינוק. מאיה התיישבה, והסתכלה בתמיהה על הפרח שייצרה דמעתה. אך כשנגעה בגבעול של הוורד, כשניסתה לקטוף אותו, הרגישה דקירת כאב קטנה באצבעה, וטיפה קטנה של דם הזולגת ממנה. הסתכלה מאיה על גבעול הפרח וחייכה לעצמה. "ייצור יפה שכמותך. הקוצים יהיו עבורי תזכורת תמידית- אסור אותך לקטוף! אסור להשמיד!"
היא קמה ממקומה, חשבה לעצמה ואמרה " אקרא לך וורד" והלכה משם.
כך התקדמה מאיה בדרכה, בוכה דמעות של כאב לנוכח המראה העגמומי הנקרה בדרכה. עפר, עפר, ועוד עפר. אך כל דמעה שזלגה מעינייה הפכה לצמח חדש. עץ, שיח או פרח. סוגים שונים ומגוונים של דשא. וכל פעם שצמח חדש צמח מדמעתה, עצרה מאיה, הסתכלה עליו ואמרה: "אתה ידידי, תהיה עץ דובדן" "אתה תהיה שיח הגפן" "אתה פרחי הקט, תקרא יקינטון".
ולאט לאט, הכתמים הקטנים של דמעותיה התרחבו. צמחו עוד עצי אקליפטוס, עוד שיחי דפנה, עוד פרחי וורדים. ודמעות הכאב שלה הפכו לדמעות של אושר, לנוכך העולם אשר יצרה. וכך, נוצרו גם אגמים, ונוצרו הרים, ונוצרו ימות. נוצרו גבעות ומערות. בקושי נשארו עוד שטחי עפר. והעצים הבשילו, והצמיחו פירות מתוקים, אשר ערבו לגרונה של אלת האדמה. אך משהו בכל זאת היה חסר למאיה.
יום אחד, כאשר ישבה באחו ירוק, מתחת לעץ אשר הצל על ראשה, חשבה "מה שווה העולם היפה אשר יצרתי, אם אינני חולקת אותו עם שום דבר מלבדי?" כך ישבה וחשבה, עד שחלקת עפר קטנה מימינה תפסה את מבטה. חלקת העפר הפכה אותה עצובה, אך גם נתנה לה רעיון. הלכה מאיה אל חלקת העפר, והתחילה לפסל, כאשר העפר בשילוב דמעותיה שימש לה חימר. ישבה ופסלה שעה ארוכה, עד שייצרה שתי חיות קטנות, שפרוותן הצחורה טהורה כנשמתן. החיות קיפצו אליה, ומשם אל מחילה קטנה ושחורה. מאיה הסתכלה עליהן, והחליטה שלחיה שייצרה היא תקרא ארנב.
וכך, את השנה הבאה בילתה מאיה ביצירת חיות שונות ומשונות. היא ייצרה חיות גדולות, קטנות, ואף קטנטנות. לכל חיה הייתה התנהגות משלה, דרך משלה לשרוד. היא ייצרה מעגל, שלפיו יחיו כל החיות.
"אם האריה נאלץ לאכול את האנטילופה," חשבה "אז האנטילופה צריכה להיות מהירה מספיק בשביל שיהיה לה סיכוי שווה לברוח. בנוסף, כשהאריה ימות, הוא יהפוך לדשא, שממנו האנטילופה ניזונה".
כך, אפילו לחיה הקטנה ביותר, הייתה אפשרות לשרוד, היה ייחוד. והחיות שייצרה חיו בהרמוניה. מהפיל הגדול, ועד הנמלה הקטנה. מהטווס המרהיב, ועד לעכבר האפור. כך מאיה הייתה מטיילת בעולמה, כאשר כל חייה שהייתה רואה הייתה מברכת לשלום, כל צמח שנקלה בדרכה הייתה מלטפת ברכות. וכך עברה לה שנה, שבמהלכה ייצרה את כל החיות שעלו במוחה.
כעבור שנה, מאיה כבר לא מצאה יותר חלקות אפר. היה קיים בעולמה רק היופי המרהיב שהיא ייצרה, ומאיה הייתה מאושרת.
אך כעבור שנים, מי חוץ ממאיה יודע כמה, מאיה טיילה לה ביער חדש, שלא גילתה אותו, או טיילה בו מעולם. וכשהיא הגיעה לקרחת היער, לפי הוראותיה של סנאית חביבה, גילתה, למרבה הפתעתה, חלקת אפר קטנה. כנראה האחרונה מסוגה. הביטה בה מאיה למשך זמן רב, ואז החליטה בליבה שהיא תכין רק עוד חיה אחת. חיה אחת ואחרונה. אך איזו? נדמה היה שמוחה של מאיה רוקן מרעיונות. וכך, ללא שום רעיון מראש, התחילה לפסל. כשכמעט גמרה, הסתכלה על יצירתה וציחקקה.
"לייצור זה לא יהיו שום סיכויים לשרוד בעולמי. הוא לא המהיר ביותר, לא החזק ביותר, לא הגדול ביותר, לא היפה ביותר. הוא לא יכול לעוף, ולשחות הוא יודע רק בקושי. מוטב שלא אגמור לפסל" אך מאיה רצתה לגמור לפסל. היא אהבה את הייצור המוזר שיצרה, עם הידיים המצחיקות, הרגליים הארוכות, הפנים המוזרות. וכך, לא אכלה ולא שתתה במשך ימים רבים, רק חשבה וחשבה איך להפוך את הייצור שלה לשורד. לאט לאט כל חיות היער התאספו מסביבה בקרחת היער, מודאגות. הן ניסו לשכנע את מאיה לאכול, אך זאת סירבה. "כשאחשוב על פיתרון, אוכל" ענתה לתחינותיהן.
וכך, עלה רעיון במוחה. אם אין לו שום יתרונות, והוא לא הייצור המהיר ביותר, החזק ביותר, הגדול ביותר או היפה ביותר, מוטב שיהיה החכם ביותר. הייצור בעל התושייה המפותחת ביותר. וכך פנתה מאיה להמשך מלאכת הפיסול. וכשגמרה, חייכה ואמרה "לך, קוראים אדם" חיות היער בהו בו בתדהמה. הוא לא נראה מיוחד במיוחד, אך בכל זאת, עיניו הקרינו עורמה שלא הייתה קיימת באף חיה לפני כן. וכך, ייצרה מאיה את בני האדם.
השמועה על על האדם התפשטה בין החיות כמו אש בוערת במלוא עוצמתה, וחיות מכל רחבי העולם הגיעו אל יער בני האדם, בכדי לבחון את אותם יצורים מוזרים. ובאמת, למרות שלא יכלו ללכת בשקט כמו האריה, או לתקוף בעוצמה כמוהו, יכלו לבנות מלכודות מתוחכמות ומוסבות הייטב באדמה, או להכין כלי נשק חדים ומסוכנים. והשמועה המשיכה להתפשט, והחיות הפסיקו לבחון את האדם, וקבלו אותו.
כך, התרבו בני האדם במהרה, והגיעו כמעט לכל מקום בעולמה של מאיה.
ויום אחד, מאיה המאושרת ישבה באותה גבעה, באותו האחו, שבוא יצרה את הארנב הראשון. ופתאום, אחד מאותם בני האדם יצא מבקתה קטנה בתחתית הגבעה, והתקרב אליה. היא חייכה אליו חיוך מואר, ונעמדה. כשהגיע אליה, התפעלה מיופיו המוזר והבלתי צפוי. אחרי שדיברו במשך זמן רב, התפעלה מחוכמתו, אשר היא עצמה יצרה. וכך הם דיברו שעות ארוכות, והוא נפל בקסמה, והיא נפלה בקסמו.
הם בנו לעצמם בקתה קטנה משלהם, בה הקימו משפחה. שם נולד להם ילדם הראשון, ושנתיים מאוחר יותר, ילדתם הראשונה.
יום אחד, מאיה השגיחה על ילדיה, ששיחקו בגינת הבקתה. ופתאום היא שמה לב לדבר מוזר. ילדה הקטן, הצמיח לו פרחים צבעוניים מהאדמה, וילדתה הקטנה, דיברה עם חיות היער בשפתן. כמו שהיא עצמה נהגה לעשות. אך ללא הדמעות, ללא שום עצב. הם היו ילדיה, וכישרון זה היה טבוע עמוק בתוכם. היא קראה לבעלה, ושניהם הסתכלו ביחד על ילדיהם הקטנים והיפים.
כך הזמן עבר. ילדיה בגרו, וילדי ילדיה בגרו, וילדי ילדי ילדיה בגרו. בעלה של מאיה כבר חלף מן העולם. אך צעצעיה רק התרבו. וכך, על אובדן בעלה, חיפו המוני ילדים מבשרה, אשר חיבקו אותה כל פעם שבאה לבקר. ומאיה הייתה שוב מאושרת.
אך אושרה לא נמשך זמן רב. כי אחת מילדותיה, ניליה שמה, התנהגה באופן שונה ורע, וגררה אחריה עוד רבים מאחיה. ניליה זעמה. היא חשבה שרק מאיה זוכה בהטבות, ושמאיה מולכת על האדמה באופן לא הוגן. ומילותיה חדרו כמו רעל אל לבבות רבים וטובים. וכך, חלק מילדיה של מאיה, החכמים והיפים שבחיות, התאגדו נגדה. ובבוא העת, כשההמון הגיע להתקיף את מאיה, לא הייתה לה ברירה, אלא להפוך כל כך הרבה מילדיה שלה לצמחים. ומאיה בכתה, ובכתה, ובכתה, וכך נוצרו יערות הגשם.
אך זה לא היה סופו של הסיפור. מצבה של מאיה עירער את מצב עולמה. יותר לא היה מזג האוויר נעים ושמשי תמיד. בנוסף לשמש, קיים היה גם גשם, ושלג, וסופות, וברקים,. ומאיה נעלמה. לא ראו אותה יותר מתהלכת על פני כדור הארץ, עולמה שהיא עצמה יצרה מעפר, מברכת את כולם לשלום. יש האומרים אשר עברה לגור בשמים, ודמעותיה הפכו לגשמים, זעקותיה לרעמים.
וכך עלו בני האדם, וגם בני מאיה, ושלטו על כדור הארץ. ורק החיות זכרו את מאיה, ותמיד הייתה קיימת בהם תקווה, שיום אחד, היא תשוב.