עם זנב וכנפיים-פרולוג

צרפת, פריז, 1876
היא רצה מהר יותר משהיא אי פעם רצה. בגשם, בקור רק להגיע לתוך הכנסייה, לנוטרדאם, לבקש מקלט. היא הייתה כל כך קרובה… הם תפסו אותה. הצללים הפילו אותה ארתה גררו אותה למרכז הכיכר. לא היה לה כוח להתנגד. בין העננים קרנה רצועת אור יחידה, הצללים באזור ברחו ממנה התחבאו בין הבניינים, מתחת לרחוב ובנהר. ברק האיר את הכיכר והוא הופיע שם, הרעם בעקבותיו. הוא הושיט את ידו אליה, היא העיפה אותה בבוז. הוא הטה את ראשו ואמר ברכות: "את יכולה לבוא איתי, להיפטר מכל זה." היא קמה על רגליה, מנסה להישאר יציבה על אבני הריצוף החלקלקות מהגשם. "לא! לא אחרי מה שעשית לי. הבנתי מה אתה! ואני לא רוצה שום קשר איתך או עם חבריך!" הוא תפס את מותניה ומשך אותה אליו, הוא נישק אותה ונגע בבטנה. "לפחות תהיה לך מזכרת" הוא קרץ אליה ונעלם עם הברק כלא היה, אך האור נשאר. כאילו מגן עליה מפני החושך והצללים הוא עקב אחריה עד לכנסיה. היא נכנסה והתקבלה בברכה, מהחדרון שהקצו לה היה אפשר לראות את הכיכר. היא שכבה מותשת על מיטתה הצנועה מנסה להבין למה התכוון במזכרת. היא העבירה את אצבעותיה על שפתיה אך לא הבינה שהוא השאיר לה דבר גדול יותר. לאחר כמה שבועות הבינה שהיא בהריון, הוא היה כואב ומפרך וכך גם הלידה אך ברגע שראתה את בתה הקטנה הבינה שחייה וכל הדורות אחריה ישתנו לנצח. כמה ימים לאחר הלידה קיבלה מכתב ובו בכתב יד יפיפה היה כתוב: "האור נמצא גם במקום הכי חשוך, אם רק זוכרים להדליק אותו. שמרי עליה, היא התחלה של משהו נפלא. שלך לנצח, אנג'לו."