פנמיית השלמות-פרק 1-לא מגיעה גבוה מספיק.

"זה לא שאני נמוך,אלא השידה גבוהה מדיי"
-נפוליאון.

המשפט הזה מסמן עליות ומורדות בחיים בשבילי.

עברו רק שלוש שעות.ניסיתי להיזכר בשם של הילדה עם השיער השחור.
כן,לוסי,זה השם.
שכבתי במיטה בזמן שאני מזיזה את אצבעותיי לאוויר הריק של החדר,מזיזה ללא מטרה,
מתוך שעמום.לפתע אני שומעת טפטופים על החלון,זה לא רגיל,בעיר שבה גרתי לא היה גשם,
כבר שחכתי את הריח,את הכל.הבטתי בגשם שמטפטף על החלון מול פניי,החלטתי להתיישב
על המקום שיש ליד החלון.התיישבתי בצמוד לדפנות של החלון.והתחלתי לבכות,לבכות כמו שלא
בכיתי אף פעם.לא ברעש.אבל בכי גדול.התאפסתי על עצמי וניגבתי את כל הדמעות.כלכך הרבה
קרה הרגע בפרק זמן כלכך קצר.החלטתי לצאת לחדר המפגשים לבד מבלי לחכות ללוסי.

מרחק נגיעה קצר ממני ומידית הדלת,לפתע שמעתי את הקול הצפצפני של לוסי,איכשהו היא
עצבנה אותי,אבל באיזשהי דרך אפשר היה להסתדר איתה.
"חחח אני מבינה שלא התאפקת ורצית לראות את כולם נכון?" היא חייכה והראתה שיניים יפות
ולבנות."חחח כן,בערך…"שיקרתי.את האמת.רציתי לגמור עם כל הסיפור הזה.להכיר את כולם
למצוא לי בנות נחמדות להסתובב איתן ולחכות עד שאבא שלי יבקר אותי.אני כבר אשכנע אותו
להחזיר אותי הביתה.לבית הקטן של ממש שלנו.כשכל יום ויום חם.
נחזור לעניין,לוסי פתחה את הדלת,במהירות ויהירות,כמה מפתיע,היא מזכירה לי כדור טניס שאם
תזרוק אותו פעם אחד הוא יקפוץ עוד אלפי פעמים.

ברגע שהדלת נפתחה אווירה חמימה שרעה על כל החדר,בנים ובנות דיברו ביניהם וישבו על כורסאות
ירוקות,לכולם היו מדים,לאליס משום מה לא היו,המדים שלהם היו אפורים ומשעממים.

"לשתוווווק." צעקה לוסי.כולם השתתקו.
"תכירו תלמידה חדשה,היא עוד לא קיבלה את המדים,אבל היא תקבל,ותנסו לפגוע בה או
שארביץ לכם בישבן." התלמידים צחקו.
מי הייתה אליס בפנימייה הזאת?את זה לא היה לי אומץ לשאול אותה.
ניגשתי לחברות ילדים שישבה הרחק מהדלת.