פלאמים שונים- פרק 3

ניצלה את הזמן כדי לסקור את יושבי הפונדק. בשולחן קרוב אליה ישבו זוג סוחרים אנושיים שהתווכחו בקולי קולות ושתו מתוך כוסות ענק. בשולחן אחר זוג קלופים, שלפי מבטיהם וארבע זרועותים המשולבות נראה היה כי הם בדייט כלשהו. חוץ מהם החדר הראשי היה ריק. לא הרבה עדים שיוכלו לספר לזוג הנימדים במקרה ואלו ייזכרו שהם גידלו גם אלפית כלשהי.
היא הרהרה בתוכניתה. עד עכשיו, הכול הלך חלק. אף אחד לא שם לב שהיא נעלמה, ולא ייקח זמן רב עד שהיא תגיע למעגל הפלאמים. לפני שהיא תגיע היא החליטה כי תסדר את שיערה בצורה שתסתיר את אוזניה, כך שגם אם יגלו כי היא נערה אף אחד לא יידע כי היא אלפית. חוץ מזה, כל מה שהיא יכלה לעשות היה לקוות שהכול יצליח כמו שהוא הצליח עד עכשיו.
"אדוני? האוכל שלך." קטעה את מחשבותיה נערת הפונדק. היא הניחה על השולחן צלחת עם תבשיל כלשהו שליסיאנה לא הצליחה לזהות את מרכיביו וכוס מלוכלכת מעט שבתוכה כנראה היה יין. "תודה לך." היא חיכתה עד שהנערה תעזוב את שולחנה, ואז העיפה מבט לצדדים והסירה את קסדתה, מנערת את שיערה האדום. אחד הסוחרים הביט בה בסקרנות, אבל היא שלחה בו מבט נוקב בעיניה הצהובות והוא שב לוויכוחים עם חברו.
בזמן שאכלה מהתבשיל, שהתגלה כלא ממש טעים- בהתאם למראהו, הסוחר שהביט בה מקודם הצביע עליה ואז הוא וחברו סובבו את ראשם לעברה. היא העמידה פנים שלא ראתה אותם, אבל זה נעשה מסובך כששניהם קמו ממקומם והחלו ללכת לעברה. זה לא היה סימן טוב- אלפים ובני אנוש בדרך כלל לא מאוד אוהבים אחד את השני, ושני בני אנוש שמתקדמים לעבר אלפית בודדה יכולים להוות איום. לא פעם נשמעו חדשות על אלפים או בני אנוש שנרצחו בידי אלה או אחרים. במקומות קרובים יותר למעגל הפלאמים זה קורה הרבה פחות, אבל באזורים הכפריים יותר המצב די גרוע מבחינה זו.

"שלום לך, וואפית." אמר לה הגדול מבין השניים. 'וואף' היה כינוי גנאי לאלף, שילוב בין הקסם המקובל של האלפים, הווילף, ושם הפלאם שלהם. בעגת בני האנוש- הפירוש היה כלבים.
"שלום לך, אדוני." אמרה ליסיאנה בשלווה, מבלי להרים אפילו את מבטה מהאוכל שלה. היא לא חששה- החדר היה חשוך, ורצפתו עשויה עץ ואבן. היא תמיד תוכל להשתמש בקסמים ווילפיים בקרב. והסוחרים נראו די שתויים.
"אל תשחקי אותה כאילו את לא אכפת לך. אני רואה שאת רועדת לך פה מפחד ובצדק, לוואפים כדאי לפחד ממנו." אמר השני, ויחד עם דבריו הרים אצבע ונופף בה באקראי, מתנודד במקומו.
"אני לא רועדת מפחד. אני חוששת שאתה זה שרועד, ובגלל זה אתה רואה מולך הכול כרועד." היא אמרה, גמרה את האוכל שלה וטעמה מהיין. היא העוותה את פניה- היין לא היה טעים במיוחד.
"את מנסה להעליב אותי או משהו?!" צעק הסוחר השתוי, והלם באגרופו על שולחן העץ. פיסות עץ נשרו מתחתית השולחן.
"לא. אני רק אומרת לך את המצב. זה שהמצב הוא מעליב, זה לא אשמתי." היא אמרה, והניחה את ידה על ניצב החרב. היא כמובן לא תכננה להשתמש בה, אבל היא רצתה לגרום לסוחרים לחשוב שכן. הם יתרכזו בה כאיום המרכזי, ולא ברצפת העץ שעלולה להצמיח שיחים מטפסים, למשל.
"זהו זה, תסתמי, וואפית!" הוא צעק, שלף סכין גדול וניסה להטיחו בליסיאנה, שבתגובה קמה מכיסאה במהירות מפליאה, זזה מטווח הסכין, וגרמה לצמחים מטפסים לצמוח מהרצפה במהירות, ממש כמו שתכננה. הם עטפו את הסוחר, שחתך בהם ללא הצלחה. תנועה אחת של ידה והצמחים הפכו לאבן, כולאים בתוכם את הסוחר האומלל.
"גם אתה רוצה לנסות?" היא שאלה את הסוחר השני בקור רוח. הוא העיף מבט בחברו, שניסה נואשות לשבור את מטפסי האבן שעטפו אותו.
"וואפית אדומה. אני עוד אהרוג אותך יום אחד." הוא הבטיח לה. היא גלגלה את עיניה. תמיד אמרו ששפתם של בני האנוש מגוונת למדי. באמת, השם היחיד בה קראו לה שניהם היה וואפית. זה אומנם היה כינוי די גרוע לאלפים, אבל היו גרועים יותר.
"אתה יכול לנסות עכשיו, ותגמור כמו חברך כאן, האיש מעידן האבן." אמרה לו, מותחת את אצבעות ידיה. הוא החוויר וניסה לחמוק מטווח ידיה.
"הו, לא. כשתפגשי אותי, היי בטוחה שמצבך יהיה חמור. את לא תתחמקי מזה בקלות, וואפית אדומה." הוא נתן אגרוף אדיר בחברו, ששבר את סיבי האבן סביבו, ושניהם נתנו בה מבט רצחני ויצאו.
היא גילתה ששלושת נוכחים האחרים בחדר- נערת הפונדק וזוג הקלופים- נועצים בה מבטים משתוממים.
"אף פעם לא ראיתם ווילפים בפעולה? תחזרו לאוכל שלכם!" היא נזפה בהם, וזוג הקלופים חזרו לצלחות על שולחנם. נערת הפונדק נעלמה במטבח. תוך כמה ימים תתפשט השמועה על ווילפית אדומת שיער שניצחה זוג סוחרים אנושיים, היא הייתה בטוחה בזה, והיא העדיפה להיות כמה שיותר רחוקה כשזה יקרה. היא שמה את הקסדה על ראשה ויצאה מן המקום.

אף אחד בכפר לא הביט בה מוזר, כך שנראה שהסוחרים לא הפיצו את השמועה. ככל שהיא הסתכלה סביב, היא לא הצליחה לאתר עוד אלפים. כנראה זו הסיבה שהאנשים בפונדק הסתכלו בה כך כשהפעילה את קסמי הווילפים- פשוט לא היו ווילפים באזור הזה. כשחשבה על זה, גם אף פעם לא עברו אלפים ליד הגבעה של הבית שלה, אף על פי שבני כמעט כל הפלאמים האחרים עברו שם באופן יומיומי. היא צריכה לנסות לברר למה.

שאר היום עבר עליה בלי תקריות מיוחדות. היא הלכה לפי הקצב שלה, גומעת את הנופים החדשים סביבה, ומתחברת לטבע שסביבה. היא הקפידה ללכת בצל, כך שהיא לא התעייפה במיוחד מההליכה הממושכת. כל כמה דקות היא ראתה כפר, קרוב או רחוק ממנה- תלוי אם הלכה בשביל או לא. בדרך כלל היא סטתה מהשביל, אבל לעתים החליטה ללכת דרכו.
ככל שחלפו השעות, היא גילתה שהיא רואה פחות כפרים. היא שלפה מכיסה את המפה שהייתה בו, יחד עם הכסף. היא הלכה והתקרבה ליערות שמפרידים בין העמק השחור, משכנו של מעגל הפלאמים, לבין המישור הדרומי לו.

כשהחל להחשיך, היא החליטה לעצור ללילה. כמובן, הייתה גם האפשרות להתקדם בלילה ולנוח ביום, אך לאחר הרהור ליסיאנה פסלה אותה. בלילה יש פעילות של אנשים שהיא לא הייתה רוצה לפגוש- ווילפים ליליים. הסיפורים עליהם אמרו שהם היו ווילפים רגילים, עד שיום אחד, אחד מהם החליט לבחון את הנושאים האפלים יותר, נושאים שהיו טאבו בקרב הווילפים. הוא הצליח לרתום לשימושו את הקסמים האלו, ועד מהרה הוא גילה כי מדובר בקסמים עוצמתיים פי כמה מקסמיהם הרגילים של הווילפים. מהר מאוד הצטרפו אל אותו אלף ווילפים רבים, וכך נולד הסוג השני של קוסמי הווילף- ווילפים אפלים. ליסיאנה אומנם לא האמינה בסיפור וחשבה כי הוא רק אגדה, אבל היא העדיפה לא להתגרות בגורל. מי יודע כמה מהאגדות אכן נכונות.
תוך כמה דקות היא הדליקה מדורה, בנתה מחסה מכמה עצים, וצדה ציפור לצלות על המדורה. היא גם מצאה נחל לא רחוק ומילאה מימייה מגולפת מעץ במים נקיים.

כשהיא ישבה ליד המדורה, היא הרהרה בביתה. וודאי עכשיו הנימדים יושבים, רצוצים מעייפות על הספה, בזמן שעשרת הזאטוטים רצים ברחבי הבית נטולי כל עייפות, וחמשת הבוגרים הרודנים ממשיכים לרבוץ כבטלנים. בעוד כמה דקות יכין אחד מהבוגרים ארוחת ערב, כיוון שהוריהם המאמצים עייפים מכדי לעשות דבר, ואז כולם ילכו לישון.
ליסיאנה התפלאה לגלות שהיא מתגעגעת- אפילו שהיא הכינה את עצמה חודשים רבים. היא אומנם שנאה את רוב הזמן שנאלצה לבלות בבית ההוא, אבל היא אהבה חלק מאחיה המאומצים. לפחות את הצעירים יותר, שלא התאכזרו אליה בגלל שהיא מוזרה. או אלפית. מסתבר שהיו לא מעט פלאמים שלא חיו בשלום עם האלפים. כנראה שאנחנו פלאם די לא חברותי, היא חשבה.

"עדיף שאלך לישון." היא מלמלה לעצמה. כבר הייתה זו שעה מאוחרת, את זה היא ידעה ממראה פיסת השמיים מעליה, שבצבצה מבין סכך הענפים רחב הידיים של העצים סביבה.
כשהתכרבלה מתחת לעלים, בוהה בלהבות, היא חשה שלווה עוטפת אותה, והיא הרגישה בלתי מנוצחת. היא תצליח, היא ברחה לחיים חדשים.