פלאמים שונים- פרק 13

"אני רוצה שתתלווי אליי לחדר שלך." הוא אמר, והציע את ידו במחווה אבירית, ואז הסתובב וחיכה לה ליד הדלת. היא הלכה אחריו בחשש, וגררה את וואמפי שלא מיהר ללכת בעקבותיו.

גם הפעם אנשים נעצו בהם את עיניהם ללא בושה, אבל הפעם ליסיאנה התרגלה, והרגישה מעט בטוחה יותר- היא ידעה שלא עומדים לפגוע בה. לפחות לא בקרוב. אבל וואמפי עדיין לא חש כמוה- הוא הידק את ידו בידה שוב ושוב, עד למצב בו אחז בידה בכוח רב באמצעות שתי ידיו.
עכשיו היא ניצלה את ההליכה כדי לסקור את האולם בתשומת לב רבה יותר- להעביר את עיניה לאורך התמונות היפהפיות שצוירו ביד אומן, לעקוב אחרי שטיחי קיר ארוכים במבטה.
"יפה, לא כך?" לוראס ניסה לפתוח בשיחת חולין. ליסיאנה לא ענתה.
הם חצו את האולם בין זרם האנשים והמבטים הסקרניים, והגיעו לגרם מדרגות מעוטר מעץ אלון שנסתר מעיניה של ליסיאנה עד אז. לוראס הובילה במעלה המדרגות.
"לא אוהב מקום הזה." מלמל וואמפי, ושיחרר את אחת מידיו מידה של ליסיאנה לטובת בלוט ששלף מכיסיו.
"תסיח את דעתך עם הבלוט. אני לא חושבת שבשלב הזה אנחנו יכולים לעזוב." היא השיבה לו, ושלחה מבט לעבר לוראס. מבטו אישר את דבריה.
"אבל עדיין לא אוהב מקום הזה. אם חייב אנ יאסיח את דעתי עם הבלוט."
קלאנג.
"וואמפי, זו לא הייתה הכוונה שלי. הרם את הבלוט והפסק לזרוק עליי בלוטים."

עד מהרה הם ניצבו בפני דלת מרוחקת ונסתרת, עשויה עץ שחור שליסיאנה לא הצליחה לעמוד על טיבו.
"כאן יהיה חדרך. את ואני בין האנשים היחידים בבניין זה שיודעים על קיומו, וטוב שכך. לכאן אשלח את המורים שלך ללמדך את הדברים הבסיסיים שאת זקוקה להם בשביל מטרת… שהותך כאן." לוראס פתח את הדלת.
ליסיאנה נכנסה בעקבותיו, לתוך חדר אפלולי, בנוי אבן שחורה ומואר בלפידים עשויים מאותו עץ כמו הדלת שחוברו את הקיר. בשני צדי הדלת עמדו פמוטים גבוהים, כגובהו של לוראס, מפוסלים בדמות דרקונים מאבן אפורה כהה. מאחד הקירות יצאה חתיכת אבן שטוחה ונמוכה, שצורתה הייתה כצורת מיטה והוצעו בה מצעים. ליד המיטה הזו הייתה תיבה עשוית עץ כהה ועליה נר. בקצה החדר היה שולחן ומעליו מדפים. על המדפים עמדו בקבוקונים, תיבות קטנות עשויות מתכת ועץ, וקעריות ובהן עשבים ואבנים. בפינתו של החדר עמד פסל של המרגל העתיק, סמלם מאז הזמנים העתיקים של המרגלים. על צווארו של המרגל העתיק הייתה תלויה אבן אודם, אבן האנושיות.
ליסיאנה פסעה אל תוך החדר, סוקרת אותו במבטה. "ומה עם וואמפי?" היא שאלה, מביטה בחשש בשדון שכבר עבר לבדיקת קפיציות המיטה בקפיצה עליה.
"עד הערב תובא לכאן מיטה שתתאים לו." אמר לוראס. "עכשיו שבי, ברצוני לשוחח איתך." הוא אמר, מציע לה כסא שהוצב לצד השולחן. הוא עצמו התיישב בכורסא שעמדה קרב לדלת.
ליסיאנה התיישבה. וואמפי הלך לשחק עם הבלוטים שלו בצד החדר. הוא זיהה כי מומלץ לו להתרחק מ"שיחה" זו.
"לא אמרת לי את שמך." ציין לוראס.
"ליסיאנה."
"בלי שם משפחה?" הוא השתומם.
"כן. בלי שם משפחה. אין לי משפחה." הייתה לה. עכשיו כבר לא.
"את יתומה, אם כך, האם אני צודק?" הוא שאל.
ליסיאנה הסמיקה. היה זה נושא שבדרך כלל לא עלה בשיחות, אבל היא לא יכלה שלא להשיב על שאלותיו, כיוון שהיא לא ידעה מה הוא עלול לעשות- אחרי הכול נוכחותה כאן אינה דבר יציב. היא יכולה להיות מסולקת מכאן… וגם מן העולם הזה.
"כן, אתה צודק. גדלתי עם נימדים." הוא הנהן בהבנה. לגדות במשפחות שנימדים אימצו לא היה ידוע בציבור כדבר רצוי.
"בת כמה את?" הוא שאל. "ולפני שאת עונה, הסירי את הקסדה. אני רוצה לראות את עינייך כשאני מדבר איתך."
ליסיאנה הסירה את קסדתה, נעצה את עיניה בעיניו של לוראס, ודיברה. "אני בת חמש עשרה."
"יש לך עיניים יפות, נערה. חמש עשרה, אמרת? את צעירה, אפילו ביחס לבני אנוש, מבלי לדבר על האלפים." הוא ליטף את זקנו בידו הימנית. "את וודאי ווילפית."
"כן. אני ווילפית, ולמרות שלא אומנתי מעולם בקסם הווילף אני די טובה בזה. אולי זה יועיל בתפקידי." היא אמרה, ושלפה את המטה שהסתירה עד אז.
"הגיוני שלא אומנת. רק אלף ווילפי יוכל לאמנך באומנות זו, ואת האלפית הווילפית הראשונה שראיתי בעשרים השנים האחרונות ויותר." הוא מלמל, כמדבר לעצמו, ואז הרים את עיניו חזרה אל ליסיאנה. "אה, אני בטוח שזה יועיל. הווילף הוא קסם מאוד עוצמתי."
"אנ ייודעת. האם יש לך עוד שאלות?" הוא גירד בזקנו. "לא, אין לי עוד שאלות. אני מניח שאת וודאי עייפה. אניח לך ולבן לוויתך למעט זמן לבד, מחר בבוקר תוכלי ללכת לבקר את ידידך, אלנז'…" נראה ששמו של אלנז' גורם למשהו בפניו להשתנות, אך ליסיאנה לא הצליחה לעמוד על השינוי או סיבתו. הוא קם ויצא מבעד לדלת השחורה, סוגר אותה אחריו.
ליסיאנה הביטה בוואמפי. הוא נראה מודאג, כפי שהיא הרגישה כעת, בחדר המרגלים של הפלאם האנושי.