פיקניק באגם/ אלי וריקו

אלי הניחה את אצבעותיה הקטנות על ענפי העץ הרבים, מרגישה את נשימותיהם האיטיות. הם לחשו לה כל מיני סודות, העבירו לה רכילות מאנשי הכפר. הם בדיוק עמדו לומר לה משהו ששמעו את ריקו אומר לגביה כשהיא זיהתה אותו מתקרב מרחוק.
היא הרחיקה את ידה בבהלה.
"את שוב מקשיבה לעצים?" הוא שאל אותה בקול מקניט. הוא שנא שהיא עושה את זה, לא רק כי היא היתה היחידה שבאמת הצליחה לגרום להם לדבר, אלא כי הם תמיד מגלים לה הכל. גם דברים שהיא לא צריכה לדעת.
"אני…" היא התחילה לומר אך מיהרה לשנות נושא. "אז לאן אנחנו הולכים היום?" היא ידעה כמובן לאן, אך תמיד אהבה לשאול בכל זאת. הוא רק הניד בראשו כשומר סוד וסימן לה ללכת אחריו. הם צעדו במשך זמן מה, נהנים מהנוף היפהפייה שסביבם ומהאפשרות לנהל שיחה קלילה. לא יצא להם לדבר הרבה לאחרונה, בעיקר בגלל שאלי היתה שקועה במחשבות על התיבה הישנה שהיא מצאה בדירתה ועל הדפים המצהיבים. כל החזות של התיבה העידה שהיא נמצאת שם כבר הרבה זמן, מה שהיה מוזר כי אנשים המקום רק בנו את הבית כשאלי הגיעה, והתיבה הזו היא לא הרכוש שלה, אז איך בעצם התיבה הגיעה לשם?
היא ניסתה להשכיח את זה ממוחה אך בכל פעם זה שב והציק לה מחדש. היא כל כך השתוקקה לפתוח את אחד המכתבים שבתיבה שאולי ייתנו לה קצת תשובות ושקט אך משהו בה גם הזהיר אותה שעוד לא הזמן לגעת בה.
כל הנושא פשוט הטריף אותה.
"אני חושב שהגענו." היא שמעה לבסוף את קולו של ריקו שהוציא אותה מהרהוריה. כשהיא הרימה את עיניה היא הרגישה שהיא עומדת להתעלף. אם היא חשבה שהנוף בדרך היה יפהפייה, אז זה עוד כלום לעומת מה שנמצא לנגד עיניה.
הם היו על צוק גבוה שמולו היה הר ענק שממנו יצאו להם כל כך הרבה מפלים עד שהכל היה נראה כמו מפל אחד עצום ורחב. אלי הביטה מטה וראתה אגם שצמחיה רבה סובבת אותו אך זה היה גם המקום המושלם לפיקניק. ונראה שזה בדיוק מה שהם עושים.
"את מוכנה?" הוא שאל אותה בהתרגשות בזמן ששניהם פרשו את כנפיהם השחורות כעורב וצללו מטה. עבר כל כך הרבה זמן מאז ששניהם עפו ביחד עד שהיא כמעט ושכחה איזו תחושה נפלאה זו, להרגיש את הרוח מקיפה אותך ומצליפה בפנים, לשחרר את כל הגוף ולהיות נתונה לחסדי האוויר ולביטחון שלך בכנפייך שלא יגרמו למותך.
זה היה הדבר האהוב עליה בעולם כולו.
וגם ריקו.
הם נחתו בנקודה שהיא ראתה מלמעלה ולפני שהיא הספיקה להגיב ריקו כבר משך אותה אליו בגלגול על הדשא ונעמד מעליה כשידיו וברכיו מקיפות אותה.
"כל כך הרבה זמן עבר מאז שהיינו לבד…" הוא הרכין את ראשו והחל לדביק לה נשיקות קטנות לאורך הלחי ועד לכתפה. היא עצמה את עיניה באנחה עמומה.
"אז בשביל זה פיתית אותי הנה?" היא התנשפה כשהוא קירב את שפתיו לשלה והן ריחפו מעליהן, מתגרות בהן לנשק אותו. "גם," הוא הודה, "אבל בעיקר בגלל שרציתי קצת זמן לבד איתך… אני מרגיש שיש לנו כל כך הרבה פערים להשלים ונראה שאף פעם אין זמן מתאים לכך…"
"טוב, היתה את הפעם ההיא ש'הזקן' בא לבקר, וזאת שאתה היית חולה, ובפעם האחרונה שהיינו ביחד אתה פחות או יותר הכנסת אותי לתרדמת בכוונה, אז אני מקווה שאתה רואה לאן כל זה הולך."
הוא נאנח והתגלגל, נשכב לצידה. "כן את צודקת, הכל באשמתי. אבל אני מבטיח שהפעם הכל יהיה בסדר וששום דבר לא יתקוף אותנו."
היא חייכה לעברו, מדביקה אותו בחיוכה עד שחייך גם הוא.
הם התחילו לאכול, מידי פעם אלי מעבירה את ידה בשערו הרך או שהוא מסיר פירורים קטנים מצידי פיה. הכל באמת היה שקט וזורם עד שמחשבותיה של אלי נדדו שוב לאותו חלום שחלמה על משפתחה.
המשפחה שהיא מעולם לא הכירה.
למעשה היא בכלל לא יודעת איך היא יודעת שזו המשפחה שלה, אבל משהו עמוק בתוכה משוכנע בכך. היא נזכרה באישה שאת פניה היא לא הצליחה לראות אך היא היתה בטוחה שזו אמה מחזיקה בתינוקת קטנה שהיא היתה בטוחה שזו היא, ובגבר גבוה שעמד לצידן ושהיא היתה בטוחה שזהו אביה.
הכל הרגיש פשוט נורא בטוח ואמיתי.
אולי זה היה התת-מודע שלה שמשדר לה את הזיכרונות האלה, היא חשבה לעצמה בלב. 'הזקן' אמר פעם שזה אפשרי אצל אנשים שיש להם כוח רצון חזק ונשמה טהורה, והיא כבר יודעת שיש לה את שתי אלה. נראה שפניה שידרו הבעה עצובה כי לפתע ריקו שאל אותה אם הכל בסדר והבעת דאגה היתה על פניו. קולו היה רך ועדין כאילו שהוא חושש לפגוע בה.
"הכל בסדר, סתם חשבתי…. לא משנה. אני מאוד שמחה שיצאו לפיקניק הזה. זה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו." היא השתדלה להעלות על פניה הבעת חיוך שתסתיר את מה שהרגישה לפני כן. היא לא רוצה להדאיג אותו בדברים לא נחוצים. המקום הזה היה הבית שלה עכשיו והם כולם היו המשפחה שלה. אין טעם שהיא תשקע במחשבות על דברים שמעולם לא היו עבורה. זה רק יהרוס אותה ויפגע בכל השאר.
היא התקרבה לעברו בזהירות וחיבקה אותו חזק, נהנית מחום גופו המוקרן לשלה ומריחו העמוק והייחודי.
הלוואי והם יכלו להישאר כך לעולם.