פושעת פרק 1 חלק ג'

בפרק הקודם: הוא החל לדבר אלי:"קריילרי.."

"קריילרי, קראת את הפתק?"
"לא יכולתי להתעלם.." אמרתי שמבטי זעוף לעברו, "אבל אנחנו יכולים לדבר.." הוספתי,
המתי את מבטי לעברו- הוא היה מושלם, גם שהייתה לי שנאה כלפיו, לא יכולתי להעלים את הדעה הזאת…
הוא חייך, למשמע דברי, הקשחתי את פרצופי, "ג'ייסון, תוריד את החיוך הזה מהפנים!, השיחה לא תהייה נחמדה, כפי שדמיונך מדמיין.." אמרתי בחריפות, פחדתי שהוא יענה לי משהו בחזרה כמו ' זה תפקיד הדמיון..' או משהו כזה..
אבל הוא פשוט שתק,(והוריד את החיוך.)
לא שרצתי לדבר..
אז אזרתי אומץ והתחלתי:" ג'ייסון, תשמע , אני לא יכולה.. זה פשוט הקטע ש..
הצלקת שנשארה לי, תנסה להבין: הגעתי מארצות הברית ל- ספרד- זה אמונות שונות, דתות שנות, איכות חיים, שפה=ארצות שנות, ו.. טעיתי -כן… טעות סטנדרטית, לא הבנתי פה ושם.., התרגלתי אז לצורת למידה שונה..
יכולת לשכוח מזה.., רק ש..- צחקת עלי!ו. המשכת, ומרחת את הצחוק ש..- מצבי ממש היה אפיס בכיתה…
לכן אני לא יכולה לחשוב ש.. נשלים" אמרתי לו,
"קריילרי.." הוא נגע בכתפי, נערתי את ידו מעלי, "לא ג'ייסון, סבלתי את זה 3 שנים, אין לי לסבול עוד קצת" המשכתי,התקרבתי לעבר דלת הכיתה,הרגשתי אנוכית, חסרת רגשות..
שמעתי את ג'ייסון צועק את השם שלי, ידעתי ,שזה שאני לא אפשרות ו צ'נאס-זו טעות, הרגשתי שאני עוד הזדקק לו – והוא לא יהיה שם…

***
נכנסתי לחדר האוכל, שקטה מהרגיל- פיבי נגשה אלי :"היי, שקטה היום?" היא אמרה אלי, "בואי, תצטרפי אלינו!". ניגשתי אל השולחן שישבו כל חברותי, וישבתי איתן..
מזל שיש חברות…
***
ביציאה מבית הספר, לא העזתי להסתכל בפניו של ג'ייסון, חתכתי במהירות לעבר החניה- ראיתי את הרכב של אמי עמד, בצדי הכביש,.
רצתי לעברו, מבלי להביט לעבר בית הספר.
****
"איך היה היום בבית הספר?" שאלה אמי, בעודי אוכלת ארוחת צהריים.
"בסדר.., את יודעת.." גלגלתי עניים, "אפשר לחשוב, מה כבר קרה?" צחקקה אמי..
כן, באמת מה קרה? (נסתי לשכנע את עצמי…)