פורפאנוס פרק שני (חלק ב)

טאנה נגשה אליי, מבטה אומר חדשות רעות. "מה קרה?" שאלתי בחשש.

היא נראתה מודאגת. "המלך רוצה לראות אותך."

חדשות רעות, אכן. "תודה, טאנה…" נאנחתי. עדיין הייתי תשוש מאימון הסיף, אבל האימון דווקא הצליל את חושיי, והייתי די בטוח שאוכל לעמוד מול המלך מבלי לאבד את עשתונותיי. התחלתי ללכת אל עבר הארמון כדי להתרחץ ולהתלבש לכבוד הפגישה עם המלך, כשטאנה עצרה בעדי והוסיפה- "רק… תהיה זהיר. כלומר, מאוד."

"הוא עד כדי כך..?"

"כן," היא אמרה ברצינות, "הוא עד כדי כך. אני חושבת שנתת להעדפה שלו כלפיך לעלות לך קצת לראש, אם לומר את האמת. אתה פגעת בכבודו באופן די בולט."

לא הגבתי על מה שאמרה, משום שידעתי שהיא צודקת. אבל הערתה לגבי הפגיעה בכבוד המלך הבהילה אותי. "את לא חושבת שהוא-"

"לא, הוא לא יעניש אותך או משהו כזה, נדמה לי. זה לא ככה. אבל הוא ינזוף בך. ואני יודעת שאתה חושב שאתה צודק לגבי מה שאתה אומר- ואני גם מסכימה אתך, ברוב הפעמים- אבל תנסה… לפחות להיראות מצטער, טוב?"

הנהנתי. לא היה בכל הארמון מישהו שהיטיב כמוה לקרוא במדויק את רגשותיו של המלך. המלך נטה לעטות מסכות רבות על פניו בשעות רגש קיצוניות כגון כעס או עצבות, אבל טאנה תמיד ידעה לראות מבעד להם. שמחתי על המזל שנפל בחלקי בכך שטאנה נשלחה להעביר לי את ההודעה. "שוב תודה. אני מניח שכדאי שאמהר."

"תתארגן טוב לפני כן," היא הציעה. "אתה נראה זוועה."

"בלי להעליב, כמובן," חייכתי.

היא עיקמה את אפה. "אני יודעת למה לא אמרתי את זה."

פינתי אל חדר העבודה שלי בארמון המלך, ואור השמש שפרץ מהחלון הפתוח לרווחה קידם את פני. פס האור האיר את הארונות ואת הספרייה, בעוד שולחן העבודה נותר בצל. על אדן החלון נחה קשת ולידה אשפת חצים ישנה. לא נגעתי בקשת הזאת כבר שנים; לא מאז הפעם האחרונה שנלחמתי. וזה היה לפני זמן רב מאוד. ניגשתי אליה ונגעתי במיתר בהיסח הדעת. הספרייה שלי היתה מלאה כמעט עד אפס מקום בספרים שונים מכל מני תחומים, חלקם מדיניים, חלקם היסטוריים, חלקם עוסקים בכשפים ובקסמים וחלק קטן, במדף התחתון, היו ספרי סיפורים, רק לשם השעשוע. על השולחן שכב ספר פתוח, כל דפיו מלאים שרבוטים והערות צד שרשמתי לעצמי. הספר לא היה עבה עד כדי כך, אלא שהכתב בו היה צפוף וקטן, ותוכנו היה עמוק ומסובך יותר מכל ספר שמן, עב כרס או עתיק שראיתי בחיי. הוא היה גם הספר הכי חשוב בכל הספרייה שלי.

ניגשתי אל הספר וסגרתי אותו. על הכריכה האדומה מעור היה עיטור קטן ועגול שבתוכו צויר כתר זעיר; סמל בית המלוכה העתיק. העפתי מבט קצר בכותרת, שנכתבה באותיות קטנות והחלטיות: קסם. כך, בפשטות, מבלי כותרות משנה ומבלי להזכיר את שמו של המחבר. אהבתי את העיצוב של הכריכה, זה היה כאילו לספר אין צורך בקישוטים ובהידורים כדי להיראות מכובד או חשוב. זה היה, כפי שהכותרת הבהירה, ספר על הקסם. הוא לא היה דומה לאף ספר אחר בנושא; לא היו בו שרטוטים מסובכים או מילים גבוהות בשפות זרות שיש ללמוד לפני שלומדים את תורת הקסמאות. הספר לא היה גם אוסף של אגדות או סיפורי־עם. הוא עסק בקסם האמיתי, על הכוח העל טבעי המצוי בעולמנו. בספר הוזכרו סיפורים אמתיים על אנשים שהשתמשו בקסם, הוזכרו גם החוקים העיוניים הבסיסיים של הקסם, על מהותו, על ההיסטוריה שלו, על השפעתו, על גבולותיו ועל מה שהוא מסוגל לו ועל מה שהוא בשום אופן לא מסוגל לו. כל זאת בשפה פשוטה וברורה, כזאת שגם נער צעיר יהיה מסוגל להבין. זה בהחלט היה ספר יוצא דופן, והוא הושג באמצעיים שהיו גם הם יוצאי דופן. ככל הידוע לי, ברשותי היה העותק היחיד של הספר. אבי המנוח העניק לי אותו לפני שנים, כשרק הייתי ילד קטן. מאז ועד היום קראתי ועיינתי בו אינספור פעמים. אחרי שקוראים את הספר הזה ומבינים אותו לעומק, מגיעים למסקנה שהקסם איננו רחוק כל־כך מהמציאות כמו שהרבה אנשים פשוטים חושבים, והוא לא כל־כך מסובך ומורכב כמו שהרבה אנשים מלומדים חושבים. הקסם, במציאותו הפשוטה, לא היה מנותק מהמציאות באופן על טבעי (לפחות במשמעות המקובלת של המושג 'על טבעי'), והוא גם לא הפך חלומות למציאות. עם זאת, כל זה לא גרע מהיופי שבו, מהאגדתיות ומהמסתורין שצפונים בתוכו ומ… טוב, נו – קסמו.

ליטפתי את כריכת הספר בחיבה, ולמרות החשק העז שהיה לי לפתוח את הספר ולשקוע בו ובלימודיי, ניגשתי להתרחץ ולהחליף את בגדיי לבגדי מלכות ראויים. אחרי שהתארגנתי, אחזתי בספר לכמה רגעים, ובאנחה קטנה החזרתי אותו בעצב למקומו בספרייה. נתתי בו מבט אחרון, ויצאתי מהחדר בצעדים מדודים, כשבלבי אני יודע היטב כיצד אבלה את שעות הפנאי הבאות שלי.

המלך היה בחדר כס המלוכה, אבל הכס עצמו ניצב ריק מאחוריו, מעל לגרם מדרגות נמוך, המונה לא פחות מעשרים מדרגות. הכס היה מפואר, כסוף ורחב, ובלי המלך ישוב עליו הוא היה נראה איכשהו… שומם, חסר, כאילו המלך הוא חלק בלתי נפרד מהכס עצמו. המלך עמד בסוף גרם המדרגות, גלימתו הלבנה עוטפת אותו באופן מלכותי שהלם אותו במיוחד, ומבטו האטום והגבוה שיווה לו מראה מאיים, כאילו הילה של כוח זוהרת סביבו. הוא הביט בי באותו המבט האטום, שלא היה כועס או מתריס – אלא שהוא גם לא היה שום דבר אחר. כל דמותו אמרה תפארת וגאון. כרעתי על ברכי, וקדתי עד שראשי נגע ברצפת השיש הירוק והקר. "מלכי," אמרתי בקול שקט מאוד, "ביקשת לראותני."

"קום," הוא ציווה, אבל לא באותה נימה נעימה שבה היה משתמש בדרך כלל, אלא בטון עייף וקצר רוח, כאילו גינוני הטקס והנימוס שלי אינם לרוחו. בעודי נעמד לאיטי, המלך עלה בגרם המדרגות אל כס המלוכה והתיישב עליו באפיסת כוחות. עמדתי דום, משפיל את מבטי. ראשו של המלך היה שעון על ידו שעל משענת הכס. עברו דקות אחדות עד שהמלך דיבר, ואני עמדתי בדממה, מצפה. לבסוף הוא הרים את ראשו ואמר, "אמור לי, מה אתה חושב שאתה עושה?"

לא עניתי, רק השפלתי את ראשי עוד יותר. בוודאי לא היה מצופה ממני לענות על השאלה הזאת.

"אני רציני," אמר המלך בקול נמוך, "תענה לי על השאלה. מה אתה חושב שאתה עושה?"

"אני…" לא באמת ידעתי מה לענות. המלך לא התנהג ככה בדרך כלל. "אני לא -"

"אתה לא מה?" המלך שאל באותו קול עייף. חיכיתי שיתפרץ, שיצעק, שיתרגז. הכל עדיף על זה.

"אני לא יודע, מלכי."

"אתה לא יודע מה אתה חושב שאתה עושה."

שתקתי.

אנחה נוספת נפלטה מפיו. "אני גם לא יודע. אני לא מבין מה בדיוק התכנית שלך, ואני לא יודע מה אתה מצפה לקבל מכל השמועות שאתה עוזר להפיץ לגבי…" המלך שלף את התליון הכסוף שלו מתוך צווארונו, והביט בו. "אני באמת לא יודע. סודות שאני מפקיד בידך, אני מאמין שיישארו סודות, לא שתפיץ אותם בישיבות מועצה." כאן קולו כבר התחיל להתחזק. הוא ישר את עיניו אליי. "האם זה ברור?"

כשהמלך אמר את המילים האלה, 'האם זה ברור', הרגשתי צמרמורת קלה בכל גופי. קולו היה תקיף ויציב. בלעתי את רוקי, ומלמלתי, "כן, אדוני."

שוב המלך נאנח, והחווה לי בידו לצאת. "לך," הוא אמר. "אני רוצה להרהר עם עצמי לכמה רגעים. ממילא אין לי באמת יותר מדי מה לומר לך."

זה נגמר מהר יותר משציפיתי. מיהרתי לצאת מחדר הכס מבלי להפנות את גבי אל המלך, כשהמחשבות מתרוצצות בתוך ראשי במהירות. פתחתי את הדלת מאחוריי, ונתתי מבט אחרון על כס המלוכה הגבוה, ועל המלך העייף והמותש השרוע עליו ברפיון, שמביט בתכשיט שלו במבט שקשה היה לקבוע בדיוק מה טיבו. לא היה ברור לי למה, אבל כשיצאתי הרגשתי שזה מראה עצוב מאוד.
…
זה היה, אם אני זוכר נכון, לפני שלוש עשרה שנים. הייתי בן חמש־עשרה, וישבתי על הספסל הקדמי ביותר בכיתה, על מנת להיטיב ולשמוע כל מילה שאמר המורה. רוב התלמידים הקשיבו גם כן, אם כי רק בחצי אוזן. חלק לא קטן אף התעלם במפגיע מהשיעור ומתוכנו; הרי מה יועיל להם הנושא הזה בחיים? אבל אני ידעתי אז בוודאות בהירה – כשאגדל, אהיה קסמאי, אעסוק בתורת הקסם. על כן, בשיעור הפתיחה, עשיתי אזני כאפרכסת, ועשיתי כמיטב יכולתי להישאר מרוכז.

"ישנם שני עולמות," פתח המורה בקול מרצה וחדגוני, "האחד הוא העולם בו אנו נמצאים כעת, עולם שנתפס על ידי חמשת החושים שלנו; העולם הגשמי. בו אנחנו חיים, רואים, שומעים, מרגישים, וכאן גם נמצאת תודעתנו; התפיסה התודעתית שלנו מוגבלת לתחומי העולם הזה בלבד.

"אלא שישנו עולם נוסף," המשיך המורה, "ויש לו הרבה שמות. הוא קרוי, לעיתים, העולם המושגי, העל־גשמי, הבלתי־טבעי, המשתנה, הערטילאי, שאינו מושג, הנעלם, העליון…" מיהרתי לרשום את כל אלה במחברתי, כשלפתע המורה נפנף בידו בביטול. "כל אחד ואחד מהשמות האלה הוא מטעה לחלוטין, כל אחד מסיבה אחרת. הבעיה בהענקת שם לעולם הזה, היא שבזאת אנו תוחמים אותו. אבל מהות העולם ההוא, השני, היא שאין לו גבולות. הכינוי הנאמן ביותר שאפשר לתת לו יהיה 'העולם המופשט'. בעולם זה קיים כל מה שאין לו אחיזה במציאות, כל הדברים שנמצאים גם בעולם שלנו- אם כי רק כרעיונות, כמושגים; אומץ, גורל, דיבור, נצח, רגשות, מחשבות, כבוד, תאווה, מלכות, חוכמה, אהבה… כל הרעיונות המושגיים, המופשטים. אי אפשר לתחום אותם, אי אפשר להגדיר אותם, לתת להם הסבר גשמי, ומספרם הוא אינסופי."

היה קשה מאוד לילד בן חמש־עשרה כמוני להבין את כל זה, כמו גם לשאר התלמידים בכיתה, שהחלו להיראות מנומנמים ואיבדו ריכוז. ניסיתי לרשום את מה שהמורה אומר, אבל הרעיון היה מסובך מדי בשבילי. מה גם, הטון החדגוני והמשועמם של המורה לא עזר לי לשמור על ריכוז מלא.

"הקסם," המשיך המורה, מתעלם מקולות נחירה קולניים שנשמעו כמה ספסלים מאחוריי, "בבסיסו, מאפשר לנו להעביר מושגים מהעולם המופשט אל העולם הגשמי. כשהמושגים מגיעים אל העולם שלנו באמצעות הקסם, הם לובשים צורה תבניתית גשמית, בדרך כלל של חפץ כלשהו ששווה להם בתכליתו. קסם הוא הגשר, המעבר, המחבר בין שני העולמות הללו. היחידים שניחנו ביכולת להשתמש בקסם ולהעביר את המושגים מהעולם המופשט אל עולמינו, הם בני המלוכה. מלכינו האדיר, כמו אבותיו ואבות אבותיו לפניו, מחזיק ברשותו מטה קסמים- באמצעותו הוא מחבר בין העולמות. וכך אנחנו מקבלים, לדוגמה…" הוא הרים מתחת לשולחנו חרב, חרב עתיקה ויפהפייה, ארוכה וזוהרת. היה בה משהו, משהו חזק, מעורר… ברגע שעיני נחו עליה ישר חשתי בתוכי רגש עז שמתעורר, משהו בלתי מוגדר, משהו שגורם לי לרצות לעשות… משהו, משהו נועז. לא הייתי יכול להסביר זאת לעצמי במילים. כל הראשים בכיתה הורמו, וראיתי שעל כולם עוברת אותה התחושה, החזקה, הזוהרת. "חרב," אמר המורה, והניח אותה על שולחנו, "שעשויה כל כולה מגבוּרה."

שקט שרר בכיתה, שקט מתוח וטעון, שעה שכל העיניים היו נעוצות בחרב המרהיבה. זה היה בלתי אפשרי לעיכול… חרב שעשויה מגבורה… זה לא היה נתפס. "או," אמר המורה, הוציא מאותו המקום מתחת לשולחנו מטבע זהוב וקטן, והניח אותו על השולחן. גם כאן, ההשפעה הייתה מידית; מבלי להרגיש בכך, בראשי החלו מתרוצצות תכניות שמטרתן להשיג את המטבע. אולי אבקש לגשת לבית השימוש, ואז אגניב אותו אל תוך כיסי מבלי שהמורה ירגיש. או שאבקש מהמורה רק לבחון אותו מקרוב, ואז אברח מהכיתה. ואני יכול פשוט ללכת ולקחת אותו; למי אכפת? העיקר שאשיג את המטבע. אבל… מלמל קול קטן בראשי, למה, בעצם? כי אני צריך את זה, את המטבע. זה היה ברור כמו שאני נושם. "מטבע, העשוי כולו מתאווה." המורה הסיר את שני החפצים מהשולחן, ובאותה המהירות שהתחושות הללו הופיעו הן נעלמו. הכיתה כולה כמו נתעוררה.

"כמובן," אמר המורה באותו הקול המשועמם, אלא שכעת כל הכיתה האזינה בתשומת לב, "כמובן שאלא היו חפצי קסם חדים מאוד. העוצמה משתנה בין קסם לקסם. ישנם חפצי קסם שאפילו לא תוכלו להבחין בכך שהם חפצי קסם. אבל עם ההכשרה הנכונה, קסמאים מיומנים יכולים להשתמש בחפצי הקסם לטובתינו, לתעל את הכוחות העל טבעיים שבחפצים לשימושם. אלא שזאת מלאכה מסוכנת, מסובכת ועדינה, והיא דורשת הרבה מאוד סבלנות ודיוק."

ילד אחד מאחוריי הרים את ידו. "כן?" המורה הנהן לעברו.

"מה זאת אומרת, להשתמש?"

"זה תלוי מאוד בחפץ, ובמהותו." הסביר המורה. "למשל, אם תיתן את החרבהזאת בידיו של לוחם מיומן, ובכן… אין כמעט דבר שהוא לא יהיה מוכן לעשות." הייתה שתיקה רבת רושם בכיתה. "כמובן, שאפשר להשתמש בחפתי קסם לשימושים טובים ורעים כאחד. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו חפץ קסם עוצמתי כמו אלה שהראתי לכם."

ילדה אחת שישבה לידי הרימה את ידה, וכשהמורה הנהן לעברה היא שאלה: "למה לא נותנים פשוט חרב כזאת לכל החיילים של המלך?"

המורה נעץ בה מבט חמור. "יש לך מושג כמה זמן והשקעה דרושה כדי ליצור חרב אחת שכזאת? מלכינו יאלץ לשבת במשך שנה מבלי לשתות או לאכול ולהשקיע את כל כוחו ומאמצו בכדי ליצור מספיק חרבות לכל הצבא. מלבד זאת, חיילנו אמיצים דיים גם מבלי שימוש בכלי נשק קסומים." המורה עצר קצת, מחכה לעוד שאלות, משראה שכולנו דרוכים וקשובים, המשיך בהרצאתו. "הקסם נחקר בהרבה מאוד תחומים. הוגי דעות שונים טוענים שעולמנו הגשמי כולו עשוי, במקורו, מהעולם המופשט. מכונאים ובנאים משתמשים בחפצי קסם במלאכתם. משפחות במלוכה בכל ממלכה מתאמנים במשך שנים כדי להשתמש בקסם. ובכלל, זהו נושא עמוק ומסובך, גם אם לא מתעסקים רק בצד המעשי והמדעי שלו. בשיעורים אלה נלמד על ממדיו הבסיסיים של הקסם, על הצד העיוני והמוכח שלו. לפני שנסיים, אני -"

הוא נעצר כשראה שידי מורמת. "כן?"

"אמרת שהקסם הוא העברה מהעולם המופשט לגשמי," אמרתי, "אבל… אפשר גם לעשות ההפך?"

המורה הרים גבה. "מה פירוש, ההפך?"

"להעביר דברים מהעולם שלנו לעולם המופשט."

המורה שתק קצת, מהסס. "ידוע לנו רק על אדם אחד ויחיד שאולי היה מסוגל לזה," אמר המורה. "ניקאס, אבי הקוסמים וראש משפחת המלוכה. אבל הוא נעלם לפני אלפי שנים."

היו לי עוד אלפי שאלות, אבל בדיוק אז נשמע הצלצול, וכל התלמידים נהרו החוצה מהכיתה.

*מאת asaf*