פורפאנוס- פרק שני (חלק א)

פרק שני
נאקו

"שוב."
הזיעה הייתה בלתי נסבלת. מה לא היה בסדר במהלך הזה? כבר עשרה שבועות שאני לומד אצל קאן-לאייס, עשרה שבועות שהוא עובר על המהלך הזה ועל עוד עשרות מהלכים. עשיתי את ה"אלפטא" כמו שצריך, הייתי משוכנע בזה. "למה? מה הייתה הבעיה?"
קאן-לייס רק נעץ בי מבט שלו מבעד לזקן הלבן שלו והגבות שהקצוות שלהן נטו מעט כלפי מעלה, מה שתמיד השווה לו מבט קצת כועס. לא היה אכפת לו שאני יועץ של המלך. הוא אימן אותי באותו הקושי שבו אימן כל אחד אחר, ולמען האמת קינן בי החשש שאולי הוא מאמן אותי קשה יותר. "שוב. לא טוב. שוב."
השפה האורלאנית שלו לא הייתה טובה כל כך. הוא נולד וגדל באפטרום שבמחוז היערות הדרומיים, ועבר לממלכת פורפאנוס לפני ארבעים ושבע שנים. הוא היה, בלי ספק, הסייף הטוב ביותר שידוע לאדם, והוא אימן בעיקר אנשי צבא בכירים או כל אחד אחר שהיה מוכן לשלם לו טוב מספיק. אני עניתי על שתי הדרישות.
"לא… לא טוב." אמר שוב לאחר שביצעתי את טכניקת ההתקפה המסובכת של "אלפטא", שכללה שיווי משקל ברגליים ותנועות חדות של החרב שהתאמנתי עליהם שעות לפני כן. היינו בחוץ, באחד מהגנים החיצוניים של הארמון, מקום שקט ומבודד, בלי הרבה עצים. מושלם לאימונים. "ביצעתי את התנועות באופן מושלם," אמרתי. "מה בדיוק לא בסדר?"
"התנועות טוב," אמר קאן-לייס בסבלנות, "אבל לא השאר. חסר."
"מה חסר? מה הכוונה בשאר?"
קאן-לייס שלף מנדנה את חרבו שלו, חרב דקה ורחבה עם ידית ברזל כבדה. היה לחרב מראה עתיק במקצת, אבל זה לא גרע מהיופי שלה. ההפך הוא הנכון- השנים רק הוסיפו לה חן. כמו כן, ידעתי שמדובר בחרב ששווה הרבה מאוד, ושמדובר בחרב מתוצרת קרייד מקורית שמחוזקת בכשפים מיוחדים שנועדו לחדד את התנועות. קאן-לייס היה היחיד שהכרתי שיכול היה להרשות לעצמו אחת כזאת. "חסר שנאה. אין לך שנאה."
"אני לא ממש מבין, אדוני."
הוא הניף את החרב וייצב אותה מול עיניו. "בלי שנאה, בלי רגש חזק, אין תנועה. יוצאת לא טוב, חלשה. אתה חייב לשנוא חזק, או לאהוב חזק."
"לאהוב או לשנוא את מי?"
"לשנוא את מי שיריב. לאהוב את מי ששומרים עליו מפני יריב. אפשר גם ביחד."
"כן, טוב…" התנשמתי ומחיתי זיעה ממצחי, "אני מאמין שבקרב עצמו תהיה לי מספיק שנאה."
"אתה צודק, בזמן אמיתי יש רגש חזק. אבל מבולגן, בלי שליטה. חייב ליצור רגש מההתחלה. כמו שחקן, עולה על הבמה ובוכה? הוא יוצר רגש. חייבים ליצור רגש כמו שעושה שחקן, אבל יותר. כי שחקן, גם אם יצור רגש כעס, הוא לא יהרוג. בקרב צריך כן להרוג, ולכן צריך שנאה אמיתי. אחרת אין… איך אומרים? כשאין סיבה?"
"מניע?"
"זהו בדיוק. אין מניע, וככה אין מה שיניע את התנועה."
"אבל… אני לא מבין איך אפשר לשנוא…" הצבעתי מולי, שם עמד האויב הדמיוני שלי. "כלום."
"אתה צריך ליצור… לא… איך אומרים? כמו ליצור? להכין?"
"לברוא?"
"לברוא, כן, כמו. צריך לברוא בעצמך שנאה. יש מאין. לדמיין. ככה." והוא תקף.
העיניים שלו ננעצו בי בזעם שמעולם לא ראיתי על פניו השלוות בדרך כלל. הוא הניף בעוצמה נזעמת ורועדת את החרב מעל לראשו והנחית אותה לכיווני בחמת-זעם. זה קרה בתוך מחצית השנייה; החרב שלי הספיקה להדוף את שלו רגע לפני ששיסף את גרוני. זה היה קרוב מאוד, הרבה יותר מדי.
"כן, בסדר, הבנתי-" אבל הוא המשיך, מנחית לעברי מכה אחר מכה תוך שאגות איבה כשעיניו רושפות גצים. "קאן-לייס! הבנתי! מספיק, אני לא עומד בקצב-" אבל הוא לא הקשיב; הוא ביצע מתקפה מהירה בסגנון אלטנור, כזאת שגם בחלומות הכי פרועים שלי לא חלמתי לבצע, והוא ביצע אותה במיומנות מירבית. המהירות שיתקה אותי, ולפני שהספקתי להגיב כראוי הוא חבט בחזה שלי בעוצמה עם קת החרב שלו, ונפלתי על הארץ בחבטה. הוא גהר מעליי והצמיד את חוד החרב שלו אל צווארי, כשעיניו נעוצות בי בתיעוב כל כך עמוק, שבקושי זיהיתי אותו.
באותה המהירות שבה זה התחיל, זה נגמר. הוא נעמד, מבטו חזר להיות שלו כמקודם, כמו כלום לא קרה כרגע. הוא הושיט לי את ידו ועזר לי לקום. "רואה? מבין?" הוא אמר.
"אף פעם…" התנשמתי, פעימות הלב שלי עדיין מהירות מהבהלה, "אף פעם לא… שוב…"
הוא חייך בשעשוע. "לא. לא שוב. אבל ככה אתה לומד, טוב? צריך לברוא שנאה. לברוא- וככה אפשר הכל. מניע! בלי מניע אפשר לעשות את כל התנועות, את כל הסגנונות ואת כל המלחמות- אבל אין מה שיניע אותם, הם נעים לבד, על עצמם. בשפה שלי אומרים: נאקו, בשפה שלך: תנועה של כוח רצון. את הלימוד עושים פה," הוא הצביע על ראשו, "ונלחמים מפה." הוא הצביע על בית החזה שלו, במקום בו היה הלב.
" נאקו," הנהנתי. "אני מבין."
"אתה צריך למצוא את המניע שלך, לחשוב עליו, ולבוא לשיעור הבא מוכן."
"אני אתאמן על זה. תודה."
"זה היה הדגמה טובה אבל, נכון?" הוא חייך, מרוצה מעצמו יותר מדי לטעמי.
"טוב… כן," שנאתי להודות בזה, ונאלצתי לשחרר חיוך. "רק, בבקשה… אל תעשה את זה עוד פעם."
"לא, ברור שלא." הוא החזיר את החרב אל הנדן, והתחיל ללכת לעבר שער הגן. השיעור נגמר. הלכתי לצדו בשתיקה, וכשעברנו את שערי הגן והלכנו בשביל המוביל אל הארמון הוא הוסיף- "לא כשתצפה לזה."

*מאת asaf*