פורפאנוס- פרק ראשון (חלק א)

פרק ראשון
תליון

הבוקר הזה של יום ראשון לא היה נראה כמו ראשיתה של שרשרת אירועים שתגרום לסוף העולם.
יצאתי את דלת ביתי ונשמתי את האוויר. ריח פרחים נישא ברוח, ואפילו שעיניי היו סגורות, יכולתי להרגיש בבירור דרך הרוח את שלל הצבעים שנפרשו מולי בצורת כרי דשא ירוקים, הרים רחוקים ומושלגים ושדות חיטה וכרמים במרחק.
ממלכת פורפאנוס… נשמתי אותה לתוכי לאט, מתענג על אוויר הבוקר הקריר.
"אה, התעוררת!" נשמע קול עליז במרחק לא רב ממני. "אתה לא מאחר?"
פקחתי את עיניי. מולי עמד באלוור, השכן שלי, לבוש בבגדי העבודה המלוכלכים שלו, חבוש כובע קש, ואוחז במעדר. לידו עמדה ביתו הקטנה בת השש, סיזן, והיא הביטה בי בביישנות המאפיינת את גילה, כשהיא אוחזת בידו הפנויה של אביה.
"לא ממש," אמרתי. "אני חושב שיש לי עוד קצת זמן." נופפתי לסיזן בחיוך. היא השיבה לי נפנוף ומיד שבה לביתה בריצה, פונה לאימה שעמדה בפתח.
"ובכן, אני יוצא אל הארמון להעביר משלוח חדש של חיטה. אולי אתלווה אליך."
"הארמון קונה ממך חיטה?" שאלתי, מחייך לשמע החדשות הטובות.
הוא משך בכתפיו. "מה לעשות, החיטה שלי היא הטובה ביותר בכל חלק העמק המזרחי."
"כמו גם הענווה המדהימה שלך." חייכתי, ופניתי אל האורווה שלי, שם חיכה לי טודני, מהסוסים המלכותיים שניתנים לשרי הממלכה וליועצי המלך. כשפתח את האורווה הוא התקרב אלי בפסיעה שחצנית ואיטית, והתכופף אליי, נותן לי ללטף את פניו, כאילו אומר- "אם אתה חייב." ליטפתי את פניו, והבטתי בו בחיבה, כי למרות שהיה יהיר וגאה, הבנתי לליבו. תמיד הבנתי חיות ויצורים טוב יותר משאר בני האדם- אולי כי איתם לא הייתי צריך כל כך לדבר רוב הזמן. "חוץ מזה," אמרתי לבאלוור כשיצאתי מהאורווה אוחז במושכות, "אני יוצא לשם רכוב על טודני."
"שוויצר," אמר באלוור, "אני ורופס מהירים יותר מכל סוס מגונדר ומלכותי שיש לארמון להציע." רופס היה החמור הזקן של באלוור. הוא אהב אותו כמו היה חברו הטוב ביותר. משכתי בכתפיי, ובאלוור משך אחריו את חמורו. עליתי על טודני והבטתי בבאלוור נפרד מאישתו בנשיקה. הוא נפרד ממנה בדיבורים כאילו הוא יוצא לקרב, כאילו הם לא ייפגשו עוד לעולם. רעד קר ומשונה עבר בגופי. מין תחושה לא נעימה שלא יכלתי לתת לה הסבר. באלוור התקרב אליי, רכוב על רופוס, מבטו מודאג למראה פניי הנפולות. "מה קרה?" הוא שאל.
מיד התנערתי מתחושותיי. הכל בסדר. "הכל בסדר." אמרתי, משכנע יותר את עצמי מאשר אותו.
הוא אכן לא השתכנע. "אתה יודע מה אני חושב?"
"כן, אני יודע."
"אתה צריך מישהי." אמר באלוור, לא בפעם הראשונה. "לינוואן ואני- אנחנו רק שכנים. זה לא באמת משפחה. אתה לבד- זה לא בריא."
אני לא חושב שהוא ידע עד כמה זה חסר רגישות מצדו לומר את זה. באלוור היה טוב לב, אבל הייתה לו נטייה להגיד את כל מה שהוא חושב ישר בפנים. "אתה מכיר אותי, באלוור," אמרתי, נאנח, "אני לא איש משפחה. העבודה שלי-"
"כן, כן, שמענו על העבודה שלך. בחיי, אתה ממש נשוי לעבודה הזאת! אתה כבר מזמן לא בחור צעיר- בן כמה אתה כבר? שלושים?"
"ושמונה." מלמלתי, למרות שידעתי שזה בעצם מחזק את הטענה שלו.
"נו," הוא אמר בנימת ניצחון. "וכבר אתה יועץ בארמון המלך! והיועץ החביב עליו, אם השמועות נכונות," הוא חייך חיוך ממזרי.
"אם תאמין לכל שמועה לא תגיע רחוק כל כך."
"זאת לא הנקודה. בגיל הזה, עם מעמד כמו שלך, כבר היית צריך להיות נשוי."
"זה לא מתאים לי עכשיו…" אמרתי, מקווה שנושא השיחה יתחלף ומהר.
"טוב, טוב…" הוא נכנע. "חבל. אבל ספר לי, מה חדש בארמון?"
"מה זאת אומרת?" העמדתי פנים שלא ירדתי לסוף דעתו, כי בעצם גם על זה לא רציתי לדבר.
הוא הביט בי במבט מופתע, כאילו אני טיפש. "המלחמה! הקלארקאנים כבר פלשו לכמה מהכפרים הדרומיים, והם מאיימים שהם ימשיכו! הארמון לא מתכוון לעשות משהו בקשר לזה?"
"הארמון כבר עשה," אמרתי מתגונן, "להזכירך, הדפנו את שלושת ההתקפות האלה."
"אוי נו, אתה לא באמת יכול להעמיד פנים ששום דבר לא קורה! הם איימו כמה פעמים שהם יפתחו במלחמה, כזאת שתשמיד את כולנו."
"הם כל הזמן מאיימים, באלוור, זה לא אומר כלום."
"הפעם זה שונה." הוא הביט קדימה אל הדרך במבט חושש. "הפעם הם גם לא מפחדים להשאיר הרוגים."
שתקתי. הנושא הזה עלה כמעט בכל שיחה בפורפאנוס. המצב נהיה יותר ויותר מתוח. לכל אחד הייתה השערה לגבי הפלישה הקרבה ובאה, ובהלה כללית שררה בממלכה.
"תגיד את האמת," אמר באלוור בשקט, "אני מכיר אותך- אתה מנסה לשמור על העבודה שלך- אבל תגיד לי רק את דעתך האישית. אתה חושב שתהיה מלחמה?"
היססתי רבות לפני שעניתי. "כן."
באלוור נאנח. למרות שזאת הייתה התשובה שחשב שהוא יקבל, האישור שלי לחומרת המצב דיכא אותו. הצטערתי שסיפרתי לו, אבל הוא ביקש את האמת. "הרבה אנשים רוצים לעזוב עכשיו, אתה יודע." הוא אמר. "לניקולוס, אפילו פאלסיארוס- כל ממלכה שכנה שיש בה שקט יחסי."
"ומה אתך?" הבטתי בו. "אתה מתכוון לעזוב?"
הוא חשב קצת לפני שענה. "לא," אמר לבסוף. "אני לא חושב. אני יודע שיש לי אישה ושני ילדים, כולם אומרים לי את זה… אבל… אני לא יכול פשוט לקום ולעזוב. זה יהיה מעשה… פחדני. זה יהיה כמו להודות שהמפלצות האלה פשוט נצחו וזהו, לא?"
הנהנתי לעברו בחיוך. למעשה נפעמתי מהאומץ שהפגין. באלוור היה איש צבא לשעבר, ופרש לפני שנים. כעת הוא היה איש מבוסס, איש משפחה, יש לו הרבה דברים שיכל להפסיד. אני בעצמי נרעדתי קלות בכל פעם שהוזכרה המלחמה. כל אדם שפוי שהיה פעם במלחמה לא יכול לשכוח אותה, ויודה בפה מלא שאין דבר גרוע ממנה.
אבל המלך שלנו, פורפאנוס בן אליום, נקט בשיטת "בלי בהלה". כל זמן שההתקפות של הקארקאנים נשארו בגדר איומים בלבד, אסור היה ליועצי הארמון ולכל יודע דבר לספר על המידע הפנימי של הארמון כדי שהעם לא יתפרק מבפנים עוד לפני שהמלחמה התחילה. גם אם הסכמתי עם מה שהמלך אמר וגם אם לא, גם אם שמועות על כך שאני היועץ החביב עליו נכונות וגם אם לא- לציית הייתי חייב, ולא הזכרתי בפני באלוור את כל מה שאני יודע.
למשל, לא סיפרתי לו על התליון.