פורפאנוס- פרק ראשון (חלק ד)

האספה הייתה אמורה להיות מלאה. כלומר- כולם היו צריכים להיות שם. כל השרים, היועצים וכל בעלי התפקידים בארמון פורפאנוס ובראשם המלך. בפועל היו חסרים שני אנשים. המלך ישב בראש השולחן, ומימנו ישב ארליאס, שר המלחמה. משמאלו היה אמור לשבת אחד מהשרים שלא הגיע. האדם השני שלא הגיע היה אני.
התפרצתי במהירות אל האולם הגדול, ותפסתי את מקומי, חמש מקומות מימין למלך, על יד טאנה, שרת האוצר, שישבה מימני, ואקירוס שישב לשמאלי. היינו שם כשבעים שרים, וחמישים יועצים ובעלי תפקידים, וכולנו ישבנו בשקט מוחלט. דממת אלחוט שררה. הרגשתי די מגוחך- אני בדרך כלל מהראשונים שמגיעים לאספות האלה. ציפיתי לקבל איזושהי נזיפה מהמלך, אבל הוא רק חייך אליי וקרא- "עכשיו כשכולם פה, אבקש להתחיל באסיפה.
"הארץ שלנו עומדת בפני סכנה." הוא אמר, והביט בכולנו. "נתיני כל הממלכה סומכים עלינו שנדע להתמודד אתה באופן הנכון, החכם והבטוח ביותר. הפלישות של הקלארקאנים כבר הפסיקו להיות איומים. מדובר כעת בהפגנת כוח. העדויות מהשריפות בכפרי הדרום קובעות כי מדובר בכוח קסם שעומד לצדם. האש התפשטה, כך העידו טובי החיילים שהיו שם כדי להגן על הכפר, באופן שונה משריפה רגילה. ההתקפה החלה בטבח נורא, הקלארקאנים הרגו במו ידיהם עשרה מנתיניי. כשפלוגת החיילים הגיעה, הם שיחררו את הנשק הגדול שלהם- האש. החיילים ראו את הקלאראנים מפנים את דרכם לאיש עטוי כולו בבגדים שחורים, פניו מכוסות במסכה. האיש המסתורי פשט את ידיו, כך הם אומרים, ושריפה פרצה מתוכם. ישירות מידיו פרצו שתי להבות אש כבירות שכיסו את כל שטח הכפר בתוך מחצית הדקה. תריסר מחיילי נהרגו. יותר משלושים נפצעו. הקלארקאנים ביצעו את אותה פעולת התקפה כמה פעמים מאוחר יותר. עוד לא ידוע מי הוא אותו האיש שמפיץ את השרפה."
כולנו שתקנו. הדממה הפכה למתוחה עוד יותר. כולנו הכרנו כמובן את הסיפור, אבל משמועות בלבד. עכשיו קיבל הסיפור הנורא אישור רשמי מפי המלך עצמו. העפנו מבט אחד בשני. אקירוס נראה מהורהר, כאילו משהו בסיפור מפריע לו, והוא חושש להביע את דעתו על כך. בעיניה של טאנה ראיתי מן זעזוע, כמו בעיני רוב היושבים. כנראה שזאת הייתה כוונתו של המלך. לגרום תחילה לזעזוע, כדי שנבין את גודל הבעיה. מהלך חכם. מעניין מה הוא יעשה עכשיו.
"אסור לנו לאבד תקווה." אמר המלך, ואיכשהו גרם למשפט הריק הזה, שנשמע שוב ושוב ברחבי הממלכה, לעיתים אפילו בתור בדיחה, להישמע רציני וחשוב. כולנו הקשבנו. "אם נאבד אותה, אנחנו יכולים כבר עכשיו לעצור את הישיבה, ולחפור את הקברים שלנו. כי אם אין לנו תקווה בכלל לנצח במלחמה הזאת, אנחנו מבזבזים את זמננו. אסור לנו לשכוח מי אנחנו. אנחנו ממלכת פורפאנוס. עמדנו בפני מצבים קשים בעבר, וניצחנו. ננצח גם עכשיו או שנמות. ניצחון או מוות- אלה הם האפשרויות שלנו. אז במה אתם בוחרים?"
דממה.
"במה אתם בוחרים?" אמר המלך במבט תקיף.
נשמעו כמה מלמולים.
"במה אתם בוחרים?!" קרא המלך בקול, מבטו התקיף לא מש מפניו.
"ניצחון…" נשמעו חלק מהנוכחים קוראים.
"במה אתם בוחרים?!" המלך צעק, וכולנו ענינו אחריו- "ניצחון!"
"נהדר." קולו של המלך נרגע, והשקט חזר. "אם כך נמשיך." הוא הביט בקארים, שר הצבא, שנעמד והחל לדווח בקולו העמוק שהיום נמהל במעט עייפות.
"השבוע האחרון היה יחסית שקט. גבולות המערב לא נתקלו במתקפות, אם כי נצפו חמישה חיילים קלארקאנים שתצפתו על החומה הגדולה. מעבר לכך, התושבים של עיירות הספר פונו לאזור בטוח יותר שבו הוצבו שומרים וחיילים. הצבא מודע לשעה האפלה שבה אנחנו נמצאים, והוא ערוך לכל תרחיש. עם זאת, מלכי הרם, על פי הערכות של לא מעט ממפקדי הפלוגות יש צורך בנשקי קסם. יש מחסור חמור בחרבות קרייד, חצי להבות ומגני גיסטיום. כמו כן רופאי השטח טוענים כי יש צורך בעלי מרפא ופרחי לעדה."
"את פרחי הלעדה, כמדומני, תוכלו למצוא אצל אקירוס," אמר המלך, ופנה אליו בחיוך. "לא כן?"
אקירוס השפיל את מבטו. יכולתי לראות שהוא מעט מתבייש מפנייתו הישירה של המלך. "כן, אדוני."
"בסדר גמור, אם כן." אמר המלך. הוא חזר ופנה אל קארים. "עוד משהו?"
"לא, מלכי." הוא קד, וחזר לשבת.
המלך חיכה שישב, והמשיך. "כעת נעבור לנושא המרכזי והמדאיג ביותר של הישיבה הזאת. חלקכם ודאי שמעתם שבעוד יומיים יגיע אל הארמון אבשאקר, במסגרת ביקור מטעם מלך הקלארקאנים, שנקבע מראש ואושר על ידי. התכנון הוא כי אף אחד מהצדדים לא יהיה חמוש. אנחנו רק נשמע מה שיש לו לומר, בתקווה כי מדובר בניסיון להגיע להבנה כלשהי בין שני הצבאות."
"תקווה קלושה למדי, מלכי," התפרצתי בלי לחשוב יותר מדי, ומיד השתקתי את עצמי. אקירוס בעט בי מתחת לשולחן ושלח בי מבט מתרה. המלך, לעומתו, פנה אליי וחיכה שאמשיך. "אם יורשה לי להביע את דעתי, אדוני, אני לא חושב שיהיה זה צעד חכם לא לבוא חמוש למפגש."
"עסקה היא עסקה." ענה המלך נחרצות. "אם נתתי את מילתי שלא אהיה חמוש- כך יהיה."
"אז לפחות תן לנו להציב שמירה. להגן על המלך. לכל הפחות תחזיק במטה קסם. וחוץ מזה, מנין לך שהוא יעמוד בהבטחתו?"
"גם אם יעמוד בהבטחתו וגם אם לא- זה לא שייך. אנחנו לא מפרים הבטחות. האבטחה עליי תהיה מזערית. אני לא אחזיק במטה קסמים."
"אבל מלכי, כמו שאתה בוודאי יודע, אנחנו לא יכולים לתת לאחד השומרים מטה קסמים. כוח הקסם ניתן רק לבני המלוכה, והוא לא יוכל לטעון שזה נשק- זאת זכותך מלידה לשאת מטה קסמים, בלי קשר להגנה עצמית או לשימוש בקסמי תקיפה."
"אני יודע. ובכל זאת, קסם נחשב לנשק. לא נרמה. אני מעריך את הרצון שלך לעזור, אבל אין לי כוונה לנהוג בפחדנות ובשקרים."
"קיים הבדל, מלכי, בין פחדנות לבין זהירות."
"תודה לך על הצעתך, אשקול את דבריך," הוא שיקר ובזאת סגר את הדיון. ידעתי שהוא לא יקבל את מה שיש לי להגיד, אבל לפחות ניסיתי.
"אתה היית ממש על הגבול, חבר," לחש לי אקירוס.
הוא צדק. אני חייב לשמור על רשמיות. נזפתי בעצמי על איבוד העשתונות- זאת אספה מלכותית, למען השם. החוקים ברורים- לא מדברים אלא אם כן פונים אליך. נשמתי עמוק וניסיתי להירגע. או לפחות להעמיד פנים שאני רגוע.
"לעת עתה," המשיך המלך בדברו, "ההודעה נשלחה, ומסרתי למלך הקלארקאנים שלא אהיה חמוש."
מעטה הסבלנות שלי נסדק לרגע קט.
"המשמר המלכותי הרגיל ילווה אותי כמובן, למקום בו הם ירצו לקבוע את הפגישה, ויהיו נוכחים בפגישה, כמו גם שרים נבחרים ויועצים בכירים. השמירה על הארמון תתקיים כתיקנה. אני לא מאמין, כרגע, שיהיה צורך בהגברת האבטחה."
מעטה הסבלנות נשבר באופן רשמי. "הוד מעלתך, האם תענוד את התליון?" דיברתי במהירות ובשקט, כמעט מבלי לחשוב, ובלי להביט בעיניים של המלך.
החדר השתתק. אקירוס נעץ בי מבט נדהם, כאילו יצאתי לחלוטין מדעתי. הדממה ששררה באוויר הייתה טעונה, וידעתי שהמלך נועץ בי מבט נוקב, ושהוא מצפה שאחזיר לו מבט. לאט, כשתחושת אשמה ומבוכה מציפה אותי, הישרתי אליו את מבטי. עיניו היו אטומות, והן בהו בי במבט חודר וצורב שהעיד על כך שהמלך ניסה לשמור על קור רוח. כל החדר היה מתוח לשמוע את תגובתו של המלך. באופן שלא ציפיתי מראש הוא הושיט את ידיו אל צווארו והוריד מעליו שרשרת שהייתה נסתרת בתוך בגדיו לפני כן. הוא הסיר אותה והתליון שנתחב בתוך חולצתו נראה לעיני כול. משולש, כסוף, ועליו חריטות שונות ומשונות שזהרו באור קלוש. כל אחד היה יכול לטעות ולחשוב שמדובר בתכשיט, בעיקר בגלל אבן האודם הקטנה שהייתה נעוצה במרכז התליון, אבל כל מי שהיה באותו החדר ידע שלא מדובר בתכשיט, או בתליון רגיל. המלך הניח את השרשרת על השולחן, מולו, שכולם יראו.
"זה," הוא אמר, "התליון שניתן לי מידי אבי, שניתן לו מידי אביו לפניו, שניתן לו מידי הקוסם הגדול ניקאס. התליון הזה כושף להגן ולהעניק אריכות ימים לבעליו, יורש העצר. התליון הזה מלא בזיכרונות… בכאב, במלחמות… הוא ראה יותר מכל אחד שיושב פה בחדר הזה, וזה כולל אותי. אני יודע שישנן הרבה שמועות בנוגע לטיבו של החפץ הזה, ואני אומר את מה שאני אומר כדי להשתיק אותן- זוהי ירושה מלכותית המשמשת למטרות הגנה ותו לא. זהו אינו נשק."
"כלומר, חוץ מהפעמים שבהם הוא כן," אמרתי, שוב, מבלי לחשוב. כעסתי על עצמי כל כך, אבל ידעתי שאני דובר אמת. גם כל שאר היושבים ידעו.
המלך החזיר אליי את מבטו החודר. "אני חושב," הוא אמר לאט ובשקט, "ששכחת איך צריך לפנות אל המלך שלך."
הרגשתי את כל העיניים פונות אלי. הדם הציף את פניי ומבוכה אדירה הציפה אותו. איך, לכל הרוחות, הייתי יכול להיות כל כך טיפש? בדרך כלל אני מצליח להישאר רשמי ככל שניתן. הגעתי להחלטה- אני לא פותח את הפה יותר באספה הזאת. יש רגעים שצריך להגיב, ויש רגעים שפשוט צריך לסתום את הפה.
המשך האספה עברה מעליי בחטף. כשהמשכתי להנהן ולהעמיד פנים שכל העניין הזה מאחוריי, בפנים עוד צעקתי על עצמי- "טיפש! טיפש!" וראיתי שגם אקירוס, לידי, מתאפק שלא לצעוק עליי את אותו הדבר. כולם קמו, קדו קידה למלך, וכשהכריז "סוף האספה," מיהרתי להיות מהראשונים שיוצאים.
אבל את הנעשה אין להשיב. הנזק כבר קרה. צריך עכשיו לחשוב ביתר מרץ על הפעולות הבאות. אבשאקר מגיע בעוד יומיים, וההתקפות ממשיכות בלי מעצורים. ידעתי שבפגישה עם אבשאקר יהיו נוכחים השרים והיועצים הבכירים, כל מי שנכח באספה היום, למעשה. נכון שהמלך אמר שלא תהיה שמירה, אבל… לא יזיק להיות מוכן לכל תרחיש. אין מה לעשות בנוגע לתליון, המלך נותר בעקשנותו, וגם אם אמצא עכשיו טיעון מנצח שיכריח אותו לענוד את התליון, הוא לא יקשיב לי בעיקר בעקבות מה שקרה עכשיו. טיפש, טיפש. אבל אולי אם, נניח, כמה מהשרים או היועצים יחזיקו חרב… רק ליתר ביטחון… אבל הם לא יקשיבו לי. אף אחד לא ימרה את פיו של המלך, גם לא כדי להגן עליו, ובטח לא לאור הנחרצות שהפגין היום. אף אחד לא יקשיב לי, כי הייתי מספיק טיפש לפתוח את הפה כשלא צריך, טיפש, טיפש.
"טיפש, טיפש." אמר אקירוס שהשתרך אחרי.
"יש בזה משהו, אתה יודע," אמרה טאנה, שהתקרבה מאחוריו במבט מתנצל.
"כן, כן…" אמרתי ממלמל, מרגיש את המבוכה עולה בי שוב.
"מה חשבת לעצמך?!" אמר אקירוס.
"תראה," אמרה טאנה, "אני מסכימה אתך במאה אחוז, שתדע, אבל יש מקום וזמן ל-"
"כן. אני יודע."
"אז למה, בשם-"
"כי זה נכון, לא?" התפרצתי על אקירוס. "אתה יודע את זה טוב מאוד. הם לא בדיוק מהיצורים שאפשר להסתפק בהבטחות שלהם. והתליון… טוב, כולנו הרי יודעים את זה, לא? שהמלך לא אומר את כל האמת בנוגע אליו."
"אתה מאמין לשמועות יותר ממילה של המלך?"
"באמת, טאנה, את ואני יודעים שזה לא סתם שמועות. את יודעת איך זה אצל חפצים כאלה."
"זה פחות התחום שלי, למען האמת. אבל אם המלך אמר ש-"
"טוב, זה כן התחום שלי," אמרתי לה, "וגם של אקירוס." הבטתי בו, כמו מבקש עזרה.
"כן, טוב…" הא מלמל, "כן, הוא צודק. חפצים כאלה, ועוד מתקופתו של ניקאס, במיוחד אם הוא יצר אותם בעצמו- זה לא יכול להיות למטרות הגנה בלבד. בכל חפץ מגננה ששורד כל כך הרבה זמן יש גם פעולת נגד של תקיפה. תביני, כשמעבירים כישוף מהעל-חומרי אל התת-חומרי-"
"אוי, אל תתחיל לקשקש לי עכשיו את כל הפרטים," אמרה טאנה בעייפות, "אין לי מצב רוח לשמוע שוב את כל ההרצאה. הבנתי," היא אמרה והישירה אליי מבט. "אבל זה לא מצדיק את מה שעשית עכשיו. הוא לא הקשיב לך כשהצעת לו הגנה בפעם הראשונה, ובכנות- אם הוא לא יקשיב לך, הוא לא יקשיב לאיש."
ידעתי שזה נכון, אבל לא הגבתי. קצת לא הרגשתי בנוח עם זה שהמלך מחזיק ממני כל כך, במיוחד לאור הנסיבות שבגללן בכלל נהפכתי ליועץ האהוב עליו.
לא השלתי את עצמי- ידעתי טוב מאוד שאני חביב המלך. צריך להיות עיוור כדי לא לשים לב לכך הוא לרוב מעלים עין מהחוצפה שלי, ושהוא מעדיף להיוועץ בי מאשר כל שאר השרים והיועצים, אפילו אם הם היו יותר בכירים ממני. אבל אני גם מספיק חכם כדי לדעת שאם זה יעלה לי לראש זה יכול להיות מסוכן. אסור, אסור, ככה אמר לי אבי פעם, לפני שמת, כאשר רק התחלתי לעבוד בשירות המלך, אסור לתת לדברים כאלה לעלות לך לראש.
לכן היה את שיעור הסיף.
"אני הולך להתאמן," הודעתי לאקירוס ולטאנה, ופניתי לצאת אל החצר.
"שוב?!" קראה אחרי טאנה.
"ברצינות חבר," אמר אקירוס, כמו שתמיד היה אומר בכל פעם שניצלתי שעת הפסקה בארמון לאימונים, "תנוח."
"לא הבנת," הסתובבתי אליו בחיוך קל. "זאת המנוחה שלי."