פגישה עם האלים- קטע מתוך הסיפור שלי, אשמח לתגובות!

קמתי על רגליי. אחיו עצר מולנו. הוא יצר להבת אש ירוקה מתוך כף ידו, וזרק אותה הצידה, משם היא נעה מסביב לקירות המערה העגולה והדליקה לפידים שהיו מחוברים לקירות.
הרמתי את מבטי אליו. שנינו קפאנו בו-זמנית. לא ידעתי אם אני רוצה לתקוף אותו בכל כוחי מיד או לתת לו את הספק עד שבאמת אעשה את זה.
"שיט." הוא אמר במעין סוג של אכזבה ובהלה. "הוא?"
"אז אתה יותר מסתם טריקסטר, הא?" אמרתי.
"תפסת אותי." הוא הודה. "שיקרתי. אני מצטער."
"אתם מכירים?" הבחור היה מבולבל.
"שתוק. תן לי לסיים." הטריקסטר אפילו לא הביט בו כשקטל את דבריו. "תן לי להציג את עצמי כראוי- היי, אני לוקי, אל הכשפים ואבי כל המפלצות." הוא השתחווה כשחיוך מתגאה על פניו.
התחלתי לצחוק. לא הייתי בטוח למה, אולי בגלל שלא האמנתי לדבר מגוחך שכזה או שבאמת קניתי את הסיפור המטופש שלו. אל? באמת? הייתי קונה כל מעשיה שקשורה אליו, אבל אל? בחייכם.
"הוא צחק גם לך בפנים?" הטריקסטר פנה לאחיו. הוא לא ענה.
"למה? הוא גם אל?" המשכתי לצחוק.
"כן." הבחור השיב. הצחוק שלי בהמרה הפך לקריאות חרדה.
"מה?!" צעקתי.
מרחוק שמעתי את קאלין קורא לי. "מה קרה? אתה בסדר?" הוא רץ לכיווני בדאגה.
"לא." השבתי לו באיפוק. "הם אלים."
"תקשיב, אני מבין שבמצב כזה תסמונת שטוקהולם יכולה להתפרץ, ואני לגמרי מבין את זה, אבל זו תגובה די מוגזמת, אתה לא חושב?" קאלין ניסה להרגיע אותי.
"קאלין, תתרכז. אני לא מדבר במשלים, ואין שום מסר נסתר במה שאני אומר." הסתכלתי לו בעיניים ודיברתי במתינות. "הם אלים. כמו אל, רק ברבים. כי הם שניים. לא אחד, שניים."
"אתה מתחיל להשתגע." הוא אמר.
"זה יכול להיות הסבר טוב מאוד למה שקורה כאן. כן." השבתי בלחץ.
"תסלחו לי, היי," לוקי החזיר את תשומת ליבנו אליו. "מדברים כאן עלינו. עליי, יותר נכון. לא עליכם." הוא פנה לאחיו. "מה? מה עשיתי עכשיו? מה עשיתי שהיה כל כך נורא שאבא שלח את הכלבלב שלו אחריי?"
"תיזהר במילים שלך." הוא אמר.
"למה? אני לא רואה את החברה שלך שתעזור לך כאן, והרי בלעדיה, אתה לא ממש שווה משהו." לוקי המשיך להטיח בו את מילותיו. אחיו הרים את ידו, כאילו מחכה למשהו. בין רגע, הפטיש שהשאיר במכתש עף לתוך כף ידו. ולחשוב שלא ראיתי מספיק דברים מוזרים בלילה הזה. כל כך קיוויתי שכל מה שקורה הוא רק בגלל השעה המאוחרת. שאני אגלה שפשוט נרדמתי מול המדורה, וכל זה הוא איזה חלום מטורף והזוי.
"כן, שכחתי בקשר לזה." לוקי נאנח.
"איך אתה מעז לתקוף אותי ככה?" אחיו אחז בפטיש באיום. "אותי? אני הייתי בצד שלך כל הזמן, אני תמכתי בך, אני עזרתי לך, גם כשאף אחד לא רצה לעשות את זה. וככה אתה גומל לי? אפילו תודה אתה לא יכול להגיד."
"תודה." לוקי אמר בכדי לצאת לידי חובה.
ממש רציתי להגיד משהו. משהו שיגרום להם להפסיק עם כל "הדרמה המשפחתית" הזאת. הרי אין לנו באמת זמן בשביל זה. אבל לא ממש יכולתי. אם לומר בכנות, לא רציתי להפסיק את הריב הזה, הוא היה די מעניין.