פאנפיק(?) 2 למצוד האגדות. כל הזכויות – לאמורה.

"אבא?" הילד הקטן יצא מדלת חדרו, כשמבט סקרן על פניו. שיערו החום היה מפוזר ומבולגן, כמו אחרי שינה טובה והסתיר מעט את אוזני השדון שלו.
אביו של הילד הסתובב, ועל פניו נראה מבט חסר סבלנות.
"רפאל," הוא נאנח בשעמום. ניתן היה להבין שזהו מצב יומיומי, "אני צריך ללכת. עכשיו, לחדר שלך."
"לאן?" שאל רפאל בעיניים נוצצות מסקרנות, אם היה לו אכפת מהלחץ של אביו, לא היה ניתן לראות זאת.
"זה לא עניינך." אמר אביו, הידוע יותר בשמו, עוץ לי גוץ לי. "ועכשיו למיטה, אחרת – "
"אחרת אתה תאזוק אותי לשם בקסם ואף אחד לא יהיה מרוצה, בלה בלה בלה." הילד הוציא לשון בעצבנות. "אז אמרת יום הולדת – "
"אתה שוב חיטטת לי בדברים?" עוץ לי היה נראה מעוצבן, כנראה בגלל שזה היה קרב שהוא היה רגיל להיכנס אליו.
"בכל מקרה," הוא אמר, מבטל את דברי אביו, "מי חוגג?"
"הילדה של היפה והחיה." עוץ לי נאנח, אם רפאל רוצה משהו, הוא תמיד משיג אותו.
"זאת אנג'י?" שאל רפאל בכיווץ עיניים.
"איך אתה – " התחיל עוץ לי לשאול, מודע לכך שהתשובה לא תמצא חן בעיניו.
"אתה חייב למצוא לעצמך כספת או משהו, ברצינות." אמר רפאל, כשהוא בוחן את ציפורניו, "אבל במחשבה שנייה אני אוכל לפתוח גם אותה אז , אולי לא."
הילד אולי היה בן שלוש, אבל כמו אביו, המוח שלו עבד שעות נוספות והוא היה מבריק, אולי יותר מדי.
"בכל מקרה, זאת אנג'י. ולא -" אמר עוץ לי בסיפוק, והקדים את המאוחר, " אתה לא מוזמן."
"נסיכות מפונקות." אמר רפאל בכעס כשהוא מכווץ את ידו לאגרוף זעיר.
"משעמם לי." הוא הוסיף להגיד.
ברור שמשעמם לו, חשב עוץ לי בכעס.
"טוב, בוא איתי." הוא נאנח.
"הולכים ליום הולדת???" שאל רפאל בתקווה.
"בהחלט." אמר עוץ לי בחיוך זומם.

שלוש הדפיקות החזקות על הדלת, הקימו את ריינה מכיסאה השחור.
היא צעדה לעבר הדלת בחיוך סקרן וכשפתחה אותה, החיוך מפניה ירד.
בדלת ניצבו הנבל המפורסם עוץ לי גוץ לי ובנו הקטן ועושה הצרות, רפאל.
"אני משאיר אותו פה!" אמר עוץ לי בחיוך. "אבוא לקחת אותו מאוחר יותר."
"אתה לא יכול פשוט לצוץ ולשים אותו פה!" היא קראה בכעס.
עוץ לי, שכבר פנה ללכת נעצר במקום והסתובב חזרה אל ריינה, "אני יכול, והרגע עשיתי את זה."
ריינה נאנחה בכעס.
"אם ככה, אתה חייב לי טובה, ואני גובה אותה עכשיו."
הדברים סיקרנו את עוץ לי, שמיהר לשאול, "איזו מין טובה?"
"תגיד לי לאן אתה הולך. כל הפרטים." שאלה ריינה בחדות.
"אני הולך ליום הולדת שלוש, של אנג'י, הילדה של בל ואדם, הלא הם היפה והחיה." הוא נאנח בעצבנות, היה ניתן לראות שהוא לא מרוצה מהתחקור.
"אתה הולך למסיבה של התינוקת המפונקת של ההורים המטומטמים האלה – "
"עצרי." הוא אמר, מעמיד אותה על טעותה. "היא לא מפונקת, ובל היא האחרונה שאת יכולה לקרוא לה מטומטמת."
"אבל," אמרה ריימה בהרמת גבה, "היא נחמדה – מדי."
"א – " הוא ניסה להגיד משהו, אך לבסוף כל מה שיצא לו זה, "את צודקת."
"תמסור להם ד"ש ממני," היא אמרה בחיוך קר וציני, "אם הם רוצים לקפוץ לבקר, שרק יגידו. אני אתן להם את התפוחים הטעימים שאני מגדלת פה."
"לא – מצחיק." אמר עוץ לי כשהוא דוחף את ילדו מעט פנימה ואז נעלם בעננת עשן סגולה.
ריינה נאנחה בכעס וסגרה את הדלת.
"אוקיי, שדון עושה צרות קטן שכמוך." היא אמרה בחדות. "כדאי שנקבע כמה כללים."
"השמלה הזאת משמינה אותך." הוא אמר בהוצאת לשון ורץ לחפש אחר הרפתקה כלשהי בארמון הגדול והאפל.

"זאת לא יום הולדת!" קרא רפאל כשהבחין בשתי הילדות, בנות גילו, נאבקות ביניהן על פריט כלשהי.
הילדות חדלו להיאבק והתבוננו ברפאל.
"אמרת יום הולדת?" שאלה אחת הילדות, בעלת שיער לבן וכנפיים שחורות וזעירות, "למי?"
"לאנג'י." אמר רפאל בעצבנות קלה.
"מי זאת?" שאלה איימי, הילדה האחרת, ועיניה הכחולות נפערו בשאלה.
"הבת של היפה והחיה." ענה לה.
"אלה מי שאמא שלך שונאת?" שאלה איב בסתמיות.
"לא. אמא שלי שונאת את שלגיה." מבט של כעס עליה על פניה של איימי.
"אז מי אלה?" שאלה איב, מנסה לענות לעצמה על השאלה.
"אני יודעת!" קראה איימי בשמחה, "אלה הנחמדים מדי."
"זה הם?" אמרה איב בספק, מכווצת מעט את עיניה.
"כן!" אמר רפאל, מנסה להזכיר להן ולעצמו, שהוא עדיין חלק בשיחה.
"בכל מקרה," אמרה איב לרפאל וריפרפה מעט בכנפיה, "מה אתה עושה פה?"
"אבא שלי הלך ליום הולדת," רפאל אמר, בכעס, "והשאיר אותי פה."
"אבות," אמרה איימי בזלזול, "אי אפשר לסמוך עליהם. אף פעם."
"אז מה עושים עכשיו?" שאל רפאל, כשהשעמום התחיל להתפשט בחדר.
"עכשיו," נשמע קול מאיים מאחוריו, שרפאל, איימי ואיב זיהו כקולה של הפיה הרעה, אף על פי שלא ראו את פניה, "הולכים לישון!"
העשן השחור התפשט בחדר ובבת אחת שלושת הילדים צנחו על הרצפה, כשהם ישנים שינה עמוקה.
"את גורמת לזה להיראות קל כל כך." אמרה המלכה הרעה מאחוריה, בשלווה.
"כי זה באמת קל," ענתה לה הפיה הרעה, "כישוף שינה קליל."
"כמה זה קליל?" שאלה המלכה הרעה, ריינה, בהיסוס.
"עשרים וארבע שעות," ענתה לה הפיה הרעה, שבינתיים התעופפה להרים את בתה למיטתה, "אולי קצת יותר. בכל מקרה, אני יכולה להעיר אותם כשאני רוצה."
"השקט הזה טוב לי דווקא," אמרה ריינה וגם היא הרימה את בתה, איימי, למיטתה, "עשרים וארבע שעות זה בהחלט נחמד."
"גם מאה שנה." אמרה הפיה הרעה בחיוך זדוני במקצת.
ריינה הגיבה לה בחיוך דומה.