על קופים, רובוטים ואנשים שלא היו אמורים להתקיים

54%
כשהתעוררתי הרחתי עשן.
הייתי על ריצפה של ספינה לא מוכרת, הכול מסביבי היה עשוי נחושת זהובה, כנראה של אחד בעל אמצעים, שלוש מתוך ארבעה קירות היו עשויים זכוכית ופתוחים לנוף שכעת היה כתום עמוק.
הראש שלי כאב והזרוע שלי נעלמה שוב, התרוממתי בקושי פעימות כאב ריצדו בראשי.
"אתה בסדר אדוני?" שמעתי קול עדין לידי.
הבטתי בו זה היה קוף, שימפנזה ליתר דיוק והוא היה סייבורג אבל משום דגם שהכרתי העבודה שנעשתה עליו הייתה יותר ממלאכת אומנות.
"מה אני עושה פה?" שאלתי
"די קיווינו שאתה תענה על זה" השיב השימפנזה, אין אחת שלו הייתה אמיתית השנייה הייתה עדשה אדומה.
"איפה אני?"
השימפנזה החווה מסביב "על סיפון הבין זמנית, ספינת החלל הפרטית של קרנסברג, אני מוקומבו דרך אגב"
"קרנסברג?, איזה קרנסברג?" הדפיקות באחורי ראשי הרגו אותי.
השימפנזה הנהן "האחד והיחיד, אפשר להגיש לך משהו?"
"כן, תן לי משהו נגד כאבי ראש, ואולי גם משהו לשתות אני כמעט מת כאן"
הקוף הנהן ויצא כשהוא הלך הוא הלך על ארבעותיו כמו שימפנזה רגילה למרות שרגליו היו עשויות ברובם מתכת.
התיישבתי על אחת הכורסאות שמייד התאימה את עצמה לצורה שתהיה הכי נוחה בשבילי, העשירים האלה, בהחלט יודעים לחיות כמו שצריך.
"מי אתה?" שמעתי קול, הרמתי את ראשי וראיתי אדם, טוב לא בדיוק אדם, בוא נאמר שהיה לו צורה אנושית הוא היה הולוגרמה, הוא זהר בלבן והיה חסר שערות בגדים או כל סממן מזהה אחר,
"אני סוחר אורז" אמרתי "וזה כל מה שאתה צריך לדעת".
הוא הטה את ראשו מעט "אתה משקר" אמר באותו קול חסר רגש "למה?"
הדלת נפתחה שוב והשימפנזה, מוקומבו חזר והחזיק בידו כוס שקופה מלאה בנוזל וורוד צלול ושתי טבליות, הוא הגיש אותם לי.
ניסיתי בהתחלה לתפוס אותם בידי הימינית אבל אז נזכרתי שהיא חסרה, במקום זאת לקחתי אותם בשמאלית, בלעתי את שתי הגלולות ושתיתי את המשקה, הוא היה עדין והטעם די הזכיר ענבים, הרגשתי את כאב הראש שלי מתפוגג.
ההולוגרמה המוזרה עדיין בהתה בי בצורה מוזרה, אבל בלי לומר מילה הפעם.
"אז איפה הקרנסברג הזה" חיפשתי אחרי חבילת הסיגריות שלי אבל הכיסים שלי היו ריקים כולם מלבד משרוקית עץ מהוה שלא היה לי מושג כיצד הגיע אליי.
העדשה האדומה נצצה "הוא נמצא בטרקלין, להוביל אותך אליו?"
"אין לי שום דבר יותר מעניין לעשות נכון?"
הקוף גלגל את עינו האמיתית פלט אנחה והוביל את הדרך, ההולוגרמה פסעה אחרינו, לא היה לי מושג מדוע פסעה, היא לא הייתה זקוקה לזה או משהו.
"הרגלים ישנים" אמרה.
נכנסנו לטרקלין הוא היה רחב ידיים ומסביר פנים, היו ארונות ספרים, יצירות אומנות, שטיחים רכים וכורסאות נוחות, העשירים האלה, חשבתי לעצמי שוב, יודעים כיצד לחיות.
בחדר הי מספר דמויות, על יד ארונות הספרים עמד אדם זקן אנושי קירח בעל זקן אפור צמוד, על אחד הכורסאות היה שרוע גבר אנושי גם הוא היה לבוש בבגדי עור ורטייה שחורה כיסתה אחת מעיניו, על הרצפה ישבה אישה יותר יפה ממה שאף אישה אנושית יכולה לקוות, היה לה שער אדום ארוך היא לבשה שמלה לבנה חסרת שרוולים והיו לה זוג כנפי עטלף אדומות גדולות היא שיחקה עם תינוקת שהייתה לבושה בצורה זהה ראשה היה מכוסה בפלומה אדומה וזוג כנפיים קטנטנות בצבצו מגבה.
על כורסא אחרת ישב רובוט ענקי עשוי כולו זהב מלבד ראשו שהיה עשוי כסף והיה בצורה של גולגולת.
"האדון הצעיר התעורר" הכריז מוקומבו.
כולם הרימו את ראשם והביטו בי, הרובוט נעמד "בבקשה קח כסא, ישנם כמה דברים שנרצה ללבן"
התיישבתי מול הרובוט, הוא היה קרנסברג ידעתי שאי שם בתוך הגולגולת הכסופה מונחת מוח אנושי פעיל, לא היה לי מושג איך ידעתי את זה, מעולם לא פגשתי אותו בעבר או אפילו שמעתי עליו, המידע היה פשוט שם.
"אני יודע מי אתה" אמרתי לו
"האומנם?" שאל "אני מצטער שאני לא יכול להגיד אותו הדבר עליך"
"קוראים לי פלויד, אני סוחר אורז מעיירה קטנה על אחת הירחים של הירח הכחול"
"זה לא נכון" אמר ההולוגרמה "אבל הוא לא יודע את זה, המוח שלו נורא מבולבל"
הצרתי את עיניי "הוא יכול לקרוא מחשבות הדבר הזה? זה הפרה בוטה של הפרטיות שלי"
"לא בדיוק" השיב קרנסברג "דעת כבר אינו אנושי, החוקים האנושיים לא חלים עליו, והוא גם לא בדיוק קורא מחשבות, זה מסובך אתה באמת רוצה שארחיב בעניין?"
"לא ממש, אני רק רוצה לדעת כיצד הגעתי לכאן"
"גם אנחנו" השיב קרנסברג "חלפנו מעל ארמדה, המלחמה משתוללת בכל מקום עכשיו, כשלפתע דעת גילה ענן של מה שאחרי תקופה מסוימת התחלנו לכנות אותו בתור 'אבק אנושי' אף אחד מלבד דעת לא היה מסוגל לראות את הענן, הוא לא הופיע ברנטגן, אינפרא אדום, אולטרה סגול, אפילו לא באינפרא ירוק, אז כולנו הנחנו שזה בועה של מידע שנסחף אבל דעת התעקש שזה חי"
"והענן הזה הוא אני?"
הרובוט הנהן.
"איך זה קרה? כלומר איך הפכתי מענן מזורגג לאנושי? ואיפה לעזאזל היד המזורגגת שלי?"
שמעתי להבה נדלקת מאחוריי, הסתובבתי האישה עם כנפי הטלף עמדה והחזיקה כדור של אש בידה "אני ממליצה לך לשמור על השפה כל עוד אתה ליד הילדה הקטנה, יהיה חבל לאבד אותך לפני שנצליח לפתור את התעלומה שאתה מייצג"
גיחכתי "מה את שדה?"
"אני השטן בכבודה ובעצמה לכל הידוע לך, אל תנסה אותי"
"תיקח את מה שהיא אומרת ברצינות" אמר הגבר עם הרטייה "ראיתי אותה צולה גברים ללא מצמוץ"
"לפני שתתחילו ברציחות" אמר קרנסברג באיטיות, גופו הרובוטי לא אפשר לו להעניק תנועות פנים אבל קולו היה אנושי לחלוטין, השדה כיבתה את כדור האש בשריקת גוויעה קטנה "אני אנסה להשיב כמיטב יכולתי על השאלות שלך, ראשית כל כיצד הפכת מענן אה… מענן לאנושי, דעת עובד על פיצוח הקוד הגנטי האנושי שלך, באופן פרקטי מחבר אותך מולקולה למולקולה, היד שלך תחזור אליך בסופו של דבר, ואולי גם מראה טיפה יותר נעים לעין, אני מניח שייקח מעט זמן עד שתשוב להיות מי שהיית".
ומי זה? שאלתי את עצמי בראשי, התרווחתי על הכורסא.
"מכיוון שאני מניח שתשהה עימנו בזמן הקרוב אולי כדאי שאציג בפניך את צוות הבין זמנית אם מקומבו ודעת כבר ערכת היכרות, הגברת המקסימה שאיימה עליך זאת אופיליה אשתי וביתנו שילה" השדה, אופיליה, קדה בנימוס.
"אשתך…?" התחלתי אבל קרנסברג המשיך "הבחור עם הרטייה הוא דקס" דקס הרים את ידו בחצי נפנוף עצלני.
"והזקן שם בפינה הוא פרופסור פינלי אוברטון, אביה של אשתי".
פערתי את פי "אביה?! יש כמה מספרים שלא מתחברים לי בכל הקשר המשפחתי הזה, התשובה ההגיונית היחידה שעולה לי בראש כרגע זה שרשרת של סטיות חמורות"
קרנסברג לא חייך, טוב הוא לא היה מסוגל לזה אבל קולו היה נשמע מעט יותר חמים "ביולוגיה היא רק חלק קטן ממה שמרכיב משפחה, יש דברים נעלים מזה…"
"כן, כן, כולכם חיים באושר בלה בלה בלה איפה אני יושן?"
קרנסברג נאנח "אני מקווה שגם ההתנהגות שלך היא משהו שדעת יצליח לתקן, מוקומבו, תראה לאדון אתת חדרו"
הקוף הרובוטי הוליך אותי דרך מסדרונות בצבעי לבן וקרם וכרום, הכול התאמץ להראות מעודד כל כך עד שזה דיכא אותי.
נעצרנו לפני דלת "זה יהיה החדר שלך, חדר האוכל הוא בהמשך המסדרון ואם תצטרך משהו פשוט תצלצל" ואז הוא פנה והלך.
הנדתי בראשי ונכנסתי לחדרי, זה היה חדר לבן וגדול עם מיטה ושירותים פרטיים, נכנסתי לשירותים שטפתי את הפנים, ובחנתי את עצמי במראה.
הייתי מכוער, מאוד מכוער, השער שלי היה מלא גוונים מוזרים וחסרי התאמה היה בלונד מלוכלך, אפור אבק, חום צואתי, לבן, צהוב אדום, כתום, שחור, הוא היה ארוך ומקורזל מתולתל וחלש נע בגלים ומנופח,
הפנים שלי היו עיסה מלאת צבעי עור שונים והייתה חוסר התאמה צורמת ביניהם, כאילו ילד ערבב חבילה של פלסטלינה והשתעמם באמצע.
אחת העיניים שלי הייתה לא יותר מעיסה דמית האוזניים שלי היו חסרי פרופורציה ונפולות ולא כל השיניים שלי היו במקום, או באותו הצבע.
נאנחתי, לפחות אני לא אמור להיראות ככה לנצח, יצור ההולוגרמה המוזר הזה, דעת, אמור לתקן את זה אני רק מקווה שהפנים האמיתיים שלי לא גרועים עד כדי כך.
ומה באמת הפנים האמיתיים שלי? שאלתי את עצמי למה אני לא מצליח לזכור אותם? אני אמור לא? חייתי איתם כל חיי, אבל לא זכרתי את חיי, החיים שלי היו ערמה של זכוכיות צבעוניות חסרות פשר, היה אמור להיות פה תמונה , אני רק לא הצלחתי לחבר אותה, עדיין.
יצאתי מהחדר שלי והלכתי לסייר בספינה, הרגשתי כאילו הייתי כאן בעבר, למרות שאני די בטוח שזה בלתי אפשרי אבל לא פעם עצרתי מול חדר וידעתי מה הוא עוד לפני שנכנסתי אליו.
הגעתי לגשר הפיקוד העליון, היו שם שני דמויות שלא הכרתי בחורה צעירה מאד, וגבר ענק ושרירי פי שתיים מכל אדם נורמאלי שישב בלי חולצה ושתי כנפי מלאך ענקיות היו מקופלות מאחוריו.
כשנכנסתי הבחורה הסתובבה "וואו אתה מכוער" אמרה לי
"היי גם את לא מי יודע מה" זה היה לא נכון, מאוד לא נכון, הבחורה הייתה יפה פי חמש מכל בחורה אחרת שראיתי "מה את בכלל? הבת המאומצת של הרובוט?"
היא נענעה בראשה "הו לא, אני שפחה"
ידעתי מה זה שפחה כמובן, כולם ידעו, זה היה אחד מענפי היצור המכניסים ביותר של כדור הארץ, בני אדם יצרו אנשים לכל מטרה אפשרית, האפלה ביותר שתעלה על דעתכם, הם היו יצורים, בעלי מנת משכל נמוכה ביותר, שתוכנתו לביצוע פעולות יום יומיות שאיש לא רצה לעשות.
"שפחות לא אמורות להיות צייתניות וטיפשות?"
"הן אמורות להיות, כן, אבל אני לא שפחה רגילה" היא טפחה על זרועו של הגבר "זה ברוס, הוא מלאך, אני אמה בונד"
לא עניתי
"זה השלב שאתה אמור להציג את עצמך" המשיכה
משכתי בכתפיי "הייתי מציג, אם הייתי יודע, בנקודה הזאת אני מכיר את עצמי בדיוק כמו שאת מכירה אותי, ושפחות לא אמורות להיות חסרות שם? זה מיותר לתת למשהו בר תחליף שם"
"אני לא ברת תחליף, זה דבר ראשון דבר שני, השם שלי נלקח מהמספר הסידורי שלי" היא הפשילה את שרוולה והראתה לי את המספר המקועקע על גבי זרועה, EMA007
אי אם איי אפס אפס שבע.
"חמוד" אמרתי
"אתה צריך גם שם, מה עם קוואזימוטו? זה מתאים לך"
"מי זה קוואזימוטו?"
היא חייכה "הוא היה גיבן ממקום ששמו נוטר דאם, מאוד מכוער, אבל נתנו לו לצלצל בפעמונים, אז אני מניחה שזה לא היה כל כך נורא"
"אנחנו בגובה שלושים מעלות, נצטרך לעבור לכנף ידני" זה היה הפעם הראשונה שהמלאך, דיבר, הוא התרומם מכיסאו, כעת שהוא עמד הוא היה אפילו יותר גדול, גופו היה מלא שרירים כמו שק תפוחי אדמה.
אמה הביטה בצגים "אי אפשר לרדת נמוך יותר?"
ברוס הניד בראשו "לא אם את לא רוצה לרסק את הספינה" הוא מתח את כבל הכנף, באופן רגיל היו זקוקים לארבעה גברים בשביל למתוח את זה אבל האיש בעל כנפי המלאך מתח את זה ביד אחת, אבל מה שכן הוא הסתבך בקשר, הידיים שלו היו פשוט גדולות ומסורבלות מידי.
"הנה תן לי" אמרתי, לקחתי את קצה החבל וחיברתי לטבעת, עשיתי קשר צי כפול, הוא יצא חזק בצורה משביעת רצון.
המלאך טפח על הכבל, זה השמיע זמזום משביע רצון "איפה למדת לעשות כזה קשר?"
"הייתי קצין ניווט ראשי בספינה של התת אדמירל קוצ'ין בתחילת המלחמה"
הוא בחן אותי בעיניים מצומצמות "בן כמה אתה? אתה לא נראה בן שבעים שנה"
פתחתי את פי לענות אבל לא היה לי מה לומר.
"הוא לא יודע" דעת הופיע דרך הקיר "הוא רק שבעים ושתיים אחוז מוכן"
ברוס הנהן "חשבתי לעצמי שהוא בן אדם יותר מכוער מהרגיל"
עלה בי זיכרון ישן על מלאכים, זה היה כשהייתי מאוד קטן עמדתי ליד אבא שלי וצפינו במאות מלאכים יורדים מהשמיים בריחוף, זה היה יום בהיר וצלול, אני זוכר שעיניי התמלאו דמעות וחשבתי לעצמי שזה הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי.
אבל זהו, לא זכרתי מתי או איפה זה היה אפילו לא יכולתי להיזכר בפניו של אבי רק דמות אפלה מתנשאת גבוה מעליי.
דעת בחן אותי בראש מוטה, היה לי הרגשה שהוא ראה את הזיכרון בדיוק כמוני.
הנדתי בראשי ויצאתי מתא הטייס, חזרתי לחדרי והשתרעתי על המיטה, הראש שלי ועוד כמה דברים חזרו להציק לי, אבל הייתי עייף מספיק שנרדמתי כמעט מייד.