על קופים, רובוטים ואנשים שלא היו אמורים להתקיים 2

78%
הדבר הראשון שראיתי כשפתחתי את עיניי למחרת היו פניו של דעת מרחפות מעליי.
זינקתי "אתה חייב לעשות את זה?" אמרתי בעצבנות.
"אני צריך לסיים לבנות אותך" אמר "שבעים ותשע אחוז"
רק עכשיו הבחנתי שגדם היד שהייתה לי אתמול התארכה בעשר סנטימטר ושלוש דברים שאולי היו אצבעות בצבצו מתוכה,
נאנחתי "רק תדאג שאני לא אצא מכוער מידי"
"זה לא תחת שליטתי, אתה תיראה איך שהיית נראה קודם לכן"
נכנסתי לשירותים ובחנתי את הפנים שלי במראה, לא היה שום שינוי ניכר בו, חוץ מזיפים שצמחו בצורה לא אחידה ובשלל צבעים סביב הפרצוף שלי "איפה יש מכונת גילוח?" שאלתי את דעת.
"אתה לא אמור להתגלח" אמר לי "אני לא יודע אם זה זיפים אמיתיים או חלק חיוני מהגוף שלך, תיאלץ לוותר על גילוח עד שאני אסיים לבנות אותך"
"לפחות אני יכול ללכת לשירותים או שגם זה מחוץ לתחום?"
"לא, אתה עדיין יכול ללכת לשירותים" אבל לא נראה שהוא עושה שום מאמץ לזוז לשום מקום.
"קצת פרטיות אולי?"
למרות שלא יכולתי לדעת בוודאות היה נראה לי שהוא מגלגל את עיניו ואז הוא ריחף לאחור ונעלם מבעד לקיר.
לאחר מכן ניסתי למצוא את חדר האוכל, אחת מרגליי הייתה כמסתבר ארוכה יותר מהשנייה ונאלצתי לצלוע, קיללתי בשקט את דעת, הייתה לי תחושה שיתכן שהוא עושה את זה בכוונה.
כשמצאתי לבסוף את חדר האוכל היו שם אופיליה בשמלת המשי הלבנה שלה, אמה בבגדי לילה אפורים והפרופסור הזקן, אוברטון, שניסה להאכיל את התינוקת מחית כלשהו ללא הצלחה יתרה.
"בוקר טוב" בירכה אותי אמה בלבביות "איך ישנת?"
"כמו שק של מסמרים" חרקתי.
אופליה העיפה בי מבט קר אחד וחזרה להתעלם ממני, אוברטון חייך אליי בידידות ואז ניסה לכבות את האש שהציתה התינוקת.
"מה יש לאכול כאן?" שאלתי.
"מה שתרצה" השיבה אמה "מוקומבו הוא שף אמן, הוא יכין לך כל דבר שתרצה, יש לך העדפות כלשהם?"
"ביצים" עניתי בלי לחשוב "וכל סוג של פחמימות שיכול לבוא איתו כתוספת, אני מרגיש כאילו אני יכול לאכול עכשיו שור, וגם אחד מכדורי הפלא נגד כאבים לא יהיה כל כך גרוע."
"אלה בטח תופעות לוואי מהעבודה שדעת מבצע עליך, יהיו הרבה תופעות לוואי אני מניחה, אתה בריה חדשה, אנחנו לומדים כאן מניסוי וטעייה"
"אני מקווה שלא יהיו יותר מידי טעייה" אמרתי "אני לא חושב שאני אוכל לעמוד בזה"
"אני הייתי ממליץ לך לא להתלונן על זה יותר מידי" אמר אוברטון, היה לו מעט פיח על הלחי "אני חושש שדעת לפעמים מעט שובב, ככל שתתלונן על זה יותר, הוא יגרום לזה להיות יותר בלתי נסבל"
נאנחתי והתיישבתי ליד השולחן, מוקומבו הניח צלחת מולי מלאה בחביתה ונקניק, חמים וריחנים "תודה" התחלתי לאכול, זה היה מסובך מעט לעשות את זה ביד אחת ובחצי גדם, האוכל היה נהדר אבל חשדתי שהיה משהו לא כשורה בבלוטות הטעם שלי, כאילו היו יותר מידי ממנו.

לאחר האוכל אמה לקחה אותי לסיור בספינה, היא החליפה בגדים לסרבל לבן וחולצה כתומה, היה לה מראה משכר, על אנושי, רק משהו מלאכותי יכול להיות יפה כל כך, השפחות נוצרו כדי שיהיו יפות וטיפשות, ככה יותר קל לחשוב שהן פחות אנושיות, תהיתי מה השתבש ביצור שלה ככה שהיא קיבלה מנת משכל שמאפשר לה לחשוב בצורה עצמאית.
היא הראתה לי את כל האגפים החיוניים בספינה, במקור הספינה נועדה להכיל כמות גדולה יותר של אנשים, אבל הם כנראה לא היו זקוקים במיוחד לאנשים מחוץ למסגרת המשפחה המוזרה שלהם.
הגענו לגשר, השמיים בחוץ היו עדיין כתומים בוערים, וכל פינה בכוכב מתחתי היה אפוף עשן מוזר שהתערבל והסתחרר בכל מיני צורות מעניינות "מה קרה כאן?"
"אנחנו לא יודעים" אמרה אמה בעדינות והסתכלה מטה "קיבלנו שדר מחבר וותיק של קרנסברג, פרופסור שניידר, השדר היה מאוד נרגש, כמסתבר הוא עלה על משהו כה גדול שזה עלול להכריע את המלחמה באזור הזה, ומכיוון שהדבר הזה כה גדול הוא לא רצה שזה ייפול לידיים הלא נכונות, אז הוא הצפין את המידע כך שרק דעת יוכל לקרוא אותו, ככה שאם יקרה לו משהו המידע לא ייפול לאותם ידיים לא נכונות"
"אז מה קרה?"
"אנחנו באמת לא יודעים, כשהגענו לכאן כל המקום הזה היה מת, סוג כלשהו של נשק גרם לכולם להעלם, הכוכב הזה מת ורעיל"
"וההודעה שהפרופסור השאיר בשביל קרנסברג?"
"טוב, בהתחלה חשבנו שאתה ההודעה, עד שדעת גילה שאתה בעצם יצור אנושי, כנראה הנשק פעל עליך בצורה מוזרה, אנחנו מניחים שההודעה הזאת נמצאת עדיין על הכוכב הזה, אנחנו מארגנים משלחת שתרד לשם לבדוק את המקום שבו היה פעם המעבדה"
"ומי בדיוק יהיה במשלחת?"
"פחות או יותר כל אחד שלא אנושי במאת האחוזים, אופילה, קרנסברג, ברוס ודעת, אנחנו מניחים שהאטמוספירה על הכוכב רעילה לכן אנחנו לא רוצים לסכן אף אחד בעל גוף אנושי שברירי"
הראש שלי התחיל לכאוב שוב, הצמדתי אותו לחלון הקריר וניסתי לארגן סדר במחשבותיי, זיכרונות צצו ונעלמו, סדרה של תמונות שאין ביניהם שום קשר, קרקס נודד, ארוחה בחברת אישה מלוכסנת עיניים זקנה, קבוצה של פועלים שעסקו בבניה, מסדר של חיילים.
כל אחד מהם כה מוכר אך עם את כה… זר.
"זה נשמע כאילו את לא שמחה עם הגוף שלך"
"הו לא, הוא מאוד נוח" היא נשענה ככה שהחיטובים בגוף שלה בלטו "אבל העניין הוא כזה, מעטפת יפה לא הופכת אותי לחסינת כדורים והמוח שלי יקר מידי מכדי שיתבזבז על סיכון מיותר"
התבוננו בעשן למשך כמה רגעים, הכאב בראש התחיל לגדול למימדים מרשימים "איפה הקוף הזה? אני חושב שאני זקוק לעוד זוג מכדורי הפלא שלו"
"מקומבו" אמה הדגישה "נמצא בסיפון העליון כנראה והוא לא משרת של אף אחד, אתה תיאלץ להיות נחמד אליו אם אתה רוצה שהוא יביא לך משהו"
גיכחתי "הוא ימנע הקלה מאדם בכאבים?"
"מצפון זה לא הצד החזק של אף אחד מהצדדים שלו, החיה והמכונה, מצידו אתה יכול להישרף והוא רק ימשוך בכתפיו וינקה את השטיח, הסיבה היחידה שהוא עושה משהו בשבילך זה כי קרנסברג ביקש"
"שיהיה, אני עדיין מופתע שלא השלכתם אותי מהסיפון"
אמה צחקה "היינו עושים את זה, אבל אנחנו סקרנים מידי ואנחנו לא נוכל לפתור את התעלומה בלעדיך או לפחות זה יקח הרבה יותר זמן בלעדיך"
נאנחתי "בדיוק המילים שכל גבר היה שמח לשמוע, עכשיו איפה הקוף עם הכדורים המזורגגים שלי?"

81%
"אז שניקח את התינוקת איתנו?" שאלה אופיליה.
קרנסברג היה שקוע עמוק בתוך קרביו של רכב חלל אישי "אני לא חושב שכוכב מת הוא המקום המושלם לתינוק"
"אני יודעת" אמרה אופיליה בהתגוננות "אבל טוטסי היא לא תינוקת נורמאלית, אני יכולה לספור על יד אחת את כל הדברים שמסוגלים לפגוע בה"
"אני לא חושש שהיא תיפגע" אמר בעודו יוצא מתוך המנוע, הוא סגר אחריו את המכסה "אני פשוט חושב שזה לא המקום הכי טוב בשבילה"
אופיליה צחקה וחבטה על חזהו הזהוב של קרנסברג, זה השמיע קלינק מתכתי "אתה פשוט מיושן, אלפיים חמש מאות שנה מיושן"